קרב סכינים
כשיצרו איתי קשר מערוץ 10 לקראת עליית התוכנית "אליפות המסעדות" והציעו לי להגיע לבטי ונחי שלגדות רמת הגולן אמרתי לעצמי "אוכל, גורמה, מנות קטנות בצלחות גדולות". מצד שני, מדובר במושב רמות, לא צחוק. חיפשתי שותף לנסיעה הארוכה הזו, כי להגיע לשם לבד אין סיכוי. ידידי הטקי ברמן, ניר ברמן נענה בשמחה. בטח, הוא אמר לי. אני, את, יין אדום ו- Road Trip. בחמש נמלטנו איש איש מעבודתו והתיישבנו במכונית הליסינג הסמי סגולה שלו. מתוגברים ב- mp3 של פרודיג'י איתגרנו את יכולות הניווט של עצמנו. קצת אחרי שעברנו את חדרה, צלצל הפלאפון, נחי על הקו. אחרי התנצלות קלילה שלא יוכל להיות שם, אבל תהיה שם עדי המלצרית, נתן לנו את ההכוונה הכי מדויקת שיכולנו לקבל. תרדו ביציאה מחדרה, הוא אמר בעודנו חולפים על פני קיסריה. שעתיים אחר כך עוד היינו ליד צומת אלונים בואכה יקנעם- קרית טבעון.
טוב, אמר ניר, תשלפי מפה ותאתרי כביש 72. חלפנו על פני עמק יזרעאל ולטענת ניר גם על פני שטחים שדמו באופן מפוקפק לקו הירוק. עדי המלצרית, המקסימה יש לציין, צלצלה אלינו ונתנה עוד כמה הוראות הכוונה ותאמינו לי, היינו צריכים אותן. למרגלות הכנרת המזרחי בינות עצי פרי ודשא מטופח שוכנת המסעדה של בטי ונחי. והמגע של נחי, כפי שהבנתי משיחה קצרה עם בטי, ניכר בכל פרט. החל מכלי ההגשה ועד למפות האדומות א-לה פירנצה בקיץ. כבר ברגע שנכנסנו תקתקו העקבים האורבניים על פני המרצפות והרגשתי קצת לא במקום. לא סיפרו לי על האווירה האובר רומנטית.
לא הספקנו להתיישב ועדי כבר הגישה לנו את הסלטים. סלטים זה אנדרסטייטמנט, מדובר בפיסות קתרזיס קולינרי. מתמכרת לטעמם של לבבות העוף הממולאים בשקדים ופול שבושלו בערק, ניר דווקא חילק קומפלימנטים לכבד הקצוץ בקוניאק. תאכלי את זה כמו גבינה לבנה, הוא אמר לי ועצם עיניים. לצד הסלטים הוגש לחם שלמיטב הבנתי נאפה על חלוקי נחל. משם גלשנו למנות הראשונות. ניר, אמרתי לו, זו הייתה רק הפתיחה?!
פטריות השמפיניון ממולאות גבינת הסנט מור נלעסו בשקיקה. וכאילו זה לא הספיק גם הפורטבלו בעשבי תיבול שכבו בניחותא על הצלחת מלאת התופינים שלי. אבל כלום לא הכין אותנו לקמבברט גבינת עיזים בבצק גבינת כבשים שהוגש לפה בכפית ארוכה גדושה ריבת שום. בשלב המרקים, ולא, זה לא שעוד יכולתי להכניס משהו לפה אבל המעמד מחייב בחרתי במרק החצילים וניר במרק הרגל הפיקנטי. אם שכחתי לציין, היינו הסועדים היחידים וקולות הסכו"ם המתקתק הדהדו למרחוק. ניר התמוגג, אני פחות, מרק חצילים כזה כבר אכלתי אבל זה לא כאילו שדעתי על המקום השתנתה ולא במיל.
בשלב הבשרים כבר שתקנו. הבטנו בצלחות, לגמנו מהמרלו ולעסנו את בשר הבקר על מצע האורז. האורז היה מיותר לטעמי, כלומר… אורז זה אורז. אבל בשר הבקר היה נימוח להחריד. In a good way. אוסובוקו בקר בג'ינג'ר היה ללא ספק הפייבוריט שלי. כמו שנאמר, מנה עם טוויסט. ניר נהנה דווקא מהאוסובוקו כבש. מנה שאינה בתפריט אבל אם תבקשו יפה כנראה שתקבלו היה ספריבס בשר לבן. אני מנועה מלהחוות דעה אבל שמועות ממקור ראשון טוענות שהבשר היה מושחת במיוחד.
ואם עד כאן לא הרגשתי כמו עגלה (מלשון פרה קטנה) לא נותרו לי ספקות כשחככתי בדעתי כמה נחמד היה אילו היו לי ארבע קיבות. יצאתי החוצה לסיגריה, כי אני לא מכירה עוד דרכים לעכל בנינוחות יתרה, התפרקדתי על גבול ההסבתי לשולחן הזכוכית שבחצר והקינוח הקפאיני הוגש לנו עד לשם. ניר הלך על תה צמחים ואני אמרתי שאם כבר אז כבר ובחרתי באספרסו קצר ואיטלקי. לא בצחוק, באמת מאיטליה. לצד החמים קיבלנו כוסות קטנות אבל אתם יודעים, קטן קטן ויש בו המון. כשחשבו על זה התכוונו למעדן שוקולד הזה.
די, קבע ניר, אם לא צימר ואני לא רואה צימר בנמצא אמר באותה נשימה יחד עם "מחר יש עבודה וצריך לחזור לת"א". לצערי הרב נחי לא היה שם ולהודות בפה מלא לא יכולתי אבל לחצתי את היד בחום לבטי שסיפרה שהשניים שבו לפני מספר שנים לארץ לאחר כעשור בהם עסקו בגבנות באירופה, אנגליה אם אני לא טועה. הוקסמתי ואם לאזן את זה בציניות הידועה שלי, ראיתי בעיניי רוחי איך אני עוזבת את תעשיית הכסף, מתנזרת ועושה הסבה לשוקולטיירית. אבל קולו של גידי גוב ליווה אותנו ב"כמו כלים שלובים…" כשצעדנו לכיוון האוטו והעקבים שלי נתקעו באדמה הרמת גולנית. חרדות שמא יום אחד השטח הזה לא יהיה שלנו עלו במוחי אבל מחיתי אותן כלעומת שבאו.
העיכול היה לא קל. בעיקר מנטלית. ארוחה כזו לא אכלתי מזמן. ואני בטוחה שאם היינו מתאמצים קצת גם יכולנו למצוא איזה bed & breakfast באזור להיזרק בו. המקום רומנטי במיוחד ואם אי פעם אקפוץ ממגדל השן שנקרא הציניות והמירמור שם אכרע ברך ואציע נישואים למושא החתימה הנוספת על הסכם הממון שלי. עזריאלי נראה באופק, הרגשתי שחזרתי הביתה. ולמציאות.
ניר עדיין מתמוגג. הוא עוד לא התאושש.
תודה לערוץ 10 שחשבו שאני בלוגיסטית ראויה. תודה לנחי שהתקשר אפילו יום למחרת לוודא שנהנינו. לבטי על האירוח, לעדי המלצרית על הנון שלנטיות המרגיעה, לניר על החברה ולהוריי שהביאוני עד הלום. לאתר המסעדה http://nachi.co.il/ התוכנית עולה ביום חמישי בשעה תשע. תהנו.
יחסים בהיי דפינישן
העסק החדש שלי הוא לגרום לאומנים להיות ביחסים עם הקהל שלהם. לאחרונה יש לי יחסים עם מצלמות וידאו HD. כן, כנראה שגם לי תהיה כזו ממש בקרוב, ואם לא אז בטח עוד מעט. מצלמה כזו היא השקעה, מצלמה כזו היא מחויבות.
לא משנה מה הולך בחיי, משעמם זה בטח לא, מעטות הנשים ומעטים עוד יותר הם הגברים, שיודעים ליצור יחסים בהיי דפינישן.
יחסים בהיי דפינישן, כן, המצאתי את זה עכשיו, בטח לא מזמן, יחסים שקורים, כמו מים מרווים, יחסים שנמצאים ברזולוציה גבוהה, כאלה שמאבחנים את הפיקסלים הקטנים, החיבור, הדבק, האהבה, התקשורת, המבט בעיניים, היי דפינישן, כמו שיחסים משביעים צריכים להיות.
במקום זה, מה יש שם בעולם? אנשים שמפחדים להיפתח כי נפגעו, שנוגעים בשטח במקום בבשר, כאלה שכל עולמם עבודה או משחקים, או החיים. או כאלה שסתם פחדנים. כמה זמן לוקח למצוא יחסים בהיי דפינישן עם מישהו או מישהי שמשביעים לכם את הרעב, שסותמים לכם את הבור הפתוח, כן זה, יש לכם יחסים איתו, או שלא, הבור הפתוח הזה שיושב שם כבר עשרים שלושים שנה ופולט רגעי בדידות בִּרְבַבוֹת מידי תקופה, כאלה שאם אתם אשה רווקה בשנות השלושים לחייכם, אתן כבר אשכרה מאמינות שלא תמצאו את האחד או האחת שיבינו ויקבלו אתכן כפי שהינכן. ואז פתאום השעון הביולוגי מתקתק, החברות מתחילות לבייץ, הקמטים מתחילים להצטבר והופ, אתן בנות שלושים ושש, ועולמכן מאכזב. אבל הכל הוא הבל הבלים, זה לא השעון הביולוגי, ולא החברות המבייצות, ואפילו לא השלושים ושש שהוא הגבול האחרון. זה היחסים בהיי דפינישן שלא השכלנו לייצר, או ששמטנו, כי התאהבנו, בו או בה כי הם לא היו פנויים עכשיו, או שהיינו עוורים או פיסחים או גידמים או כל שקר אחר שסיפרנו לעצמנו באותו הֵקְשֶר.
כמה חסרים יחסים כאלה בהיי דפינישן, כמה חבל שיש לנו כל כך מעט כאלה. כמה חבל שאין לנו רדארים שמגלים לנו את האנשים האלה שנועדו להיות לנו בחיינו בשביל יחסים עמוקים כאלה, אפילו אם הם לא יביאו לנו ילדים, ועל אחת כמה וכמה, בשביל כאלה שכן יביאו לנו אותם, פחות מחיים אין טעם לחיות, פחות מיחסים בַּיי דפינישן אין טעם לחוות.
תפסיק עם הרמיזות
מה, וידאו אחרי וידאו?
כן, את יודעת, אנחנו חזקים בגיוון.
ניב! אני דורשת שתפסיק עם הרמיזות…
מה יש לך?! לא יתחילו איתך? אוי, מסכנה
די נו, אתה עושה לי דווקא
נכון! אז אני מעלה וידאו אחרי וידאו
תשמעי, קוראים שלנו מעצבנים אותי, הם לא מגיבים
אז מה, אתה רוצה להזמין אותם לאורגיה עם זוג נשוי בתמורה לתגובה?
אני לא מכיר זוגות נשואים שעושים אורגיות
נו, אתה צריך להסתובב איתי יותר…
לטם! נשבר לי, נמאס לי, די
זהו, אתה רוצה להפרד? שכל אחד ייצא קריירת סולו?
את לא יכולה לבלג בלעדיי, מה את תופסת תחת?!
אז נעלה את הוידאו מיום שישי, שהלכנו לעשות גרילה?
כן, לא משנה מה אני אומרת, בסוף גם ככה אתה עושה מה שאתה רוצה.
Late Night Let Go
הבטחנו וידאו בלוג אבל עד עכשיו קיבלתם רק בלוג בלי הוידאו. ולא, מה שהיה פה עד היום לא נחשב. מהיום- תסריטים, חברת הפקה, טלפרומטר לפנים!
אז קבלו הצצה ראשונה לפיילוט התכנית Let Go Late Night כי לטם כבר שנים מחכה לקבל הצעה להנחות תכנית לילה (והיא עוברת מסך) וניב, מתגעגע לא כל כך בסתר לעולם התקשורת ומחכה להצעות לצלם (לטם: הוא כמו דני קושמרו רק בלי שיער. מעין ערד ניר עם תעוזה).
הסרט הופק בסיוע חברת נוקיה העולמית. בגדים ואיפור: אוסף פרי. התסרוקת בהשראת: שרה פיילין.
לאור אי אילו הסכמות עם חברת נוקיה העולמית, הנ"ל תסיר את חסותה מתוכניתנו בקרוב. לכן, אנו זקוקים למצלמת וידאו דיגיטלית כדי שנוכל להמשיך ולהביא לכם את לט גו, גירסת הלייט נייט.
הצפייה באחריותכם. אנחנו עושים גם חלטורות, חתונות בר מצוות שידורי ניסיון.
לט גו ברחבי העיר
היום בדה מרקר: בתקופה קשה ונטולת ודאות כלכלית כמו זו שאנו נמצאים בה כרגע, נדיר לראות צעד שיווקי כל כך נועז ובלתי מתפשר. לאחר שהעבירו את תקציב הפרסום למשרד אחר, בחרו לט גו בשיטות שיווק מעט פחות קונבנציונליות משלטי חוצות והלכו על גרילה מרטינג. מקורות יודעי דבר מוסרים שבעלי הבלוג , שהם גם בעלי המניות העיקריים, בחרו לצאת אל השטח ולקרוא לתושבי תל אביב "לעשות לט גו". אז אם נתקלתם בשלט כזה, דעו לכם שזהו רק הצעד הראשון בקמפיין כמותו לא נראה קודם.
יום שישי בבוקר, לטם מוצאת בארנק תלוש לשייק חינם ריבאר.
ניב, אנחנו חייבים לעבור באבן גבירול…
יופי! זה בדיוק המקום להתחיל לתלות את השלטים שלנו. אז נצא עוד 10 דקות?
(10 דקות אחר כך) לטם, אנחנו יוצאים?
אבל עוד לא התחלתי להתארגן
(10 דקות אחר כך) לטם! אנחנו נצא היום מהבית?
כן כן, רק תן לי לסיים להתארגן.
(10 דקות אחר כך) אני עומד בדלת וסופר עד שלוש
מקפצת בבית עם הנעליים ביד. נו אני באה, אל תאיים, מה אני בת שש?!
(15 דקות אחרי זה) עומדים בפקק.
מה אנשים יבינו מזה ניב?
מה זאת אמרת?
כאילו…. בן אדם עובר עכשיו ליד השלט הזה, מה הוא אומר לעצמו?
(5 דקות אחר כך) עדיין עמדים בפקק
בחיים לא נמצא חניה בעיר הזאת?!
לא יודעת, נחנה כשנמצא חניה
(30 דקות אחר כך) הולכים על שדרות רוטשילד, פוגשים בחור שניב מכיר מהאוניברסיטה
ניב: מה, אתה פעיל של מרצ?
הבחור: כן, לא רואים…. (באותה נשימה) אתם תל אביבים בתעודת זהות?
(לטם נאנחת עמוקות ומסננת) אפילו בגוש דן אני לא גרה…
הבחור: אז תצביעו מרצ בעיר שלכם, טוב?
אנחנו: כן כן בטח.
הבחור: אז מה אתם עושים פה?
ניב שולף שלט לדוגמה
הבחור: מה זה, תעשו לט גו? מה זה תעשו לט גו? מה זה פרסומת ליוגה?
ניב: לא, זה בלוג.
הבחור: לא יודע, נראה כמו פרסומת לשיבנדה יוגה…
(שעתיים אחר כך) תולים שלטים על קינג ג'ורג', פוגשים מכר של ניב (עשו ביחד אופטימיזציה לאתרי אינטרנט)
מכר: אהלן!
ניב: מה שלומך גבר?
מכר: מעולה מעולה, מה עושים?
לטם: תולים שלטים.
ניב: תראה, פרסומת לבלוג שלנו.
מכר: מה זאת אומרת שלכם? (מסתכל על ניב במבט חודר) מה, הכנסת בחורה לבלוג שלך? מסוכן לעשות דברים כאלה?
לטם: מה זאת אומרת בלוג שלך, בלוג שלנו!
מכר: מה זאת אומרת שלכם?
ניב: רעיון של שנינו, לטם שם מההתחלה, בלוג שלנו.
לכל התמונות של לט גו ותעשו לט גו גם פה
היום בדה מרקר: "בזק זכו במכרז על קמפיין לט גו"
"הבלוג הפופולרי לט גו בחר להעביר את תקציב הפרסום לטיפול משרד גדול. במסווה של פרסומת לבזק, מפורסם בימים אלה הכיתוב "MyLetGo.com" ברחבי ת"א. אף משרד רשמי עוד לא לקח אחריות על הביצוע, אך מקורות יודעי דבר מוסרים שמדובר בשני בלוגר-על המתמחים ביצירת באזז אינטרנטי וניקוז שתן מהראש".
אחרי בליסת 120 גרם פחזניות קטנות ומלאות בקרם פטיסייר מאידלסון 10, צעדנו לכיוון האוטו. "אז מה?" שאלתי אותו, "הביתה?" "כן, אני חושב…" זכרתי במעומעם שרציתי לשבת איפשהו על נחלת בנימין ושניב הימהם בהסכמה, אבל להוציא את האוטו מהחניה (כחול לבן, על פינה מקינג ג'ורג') לא בא בחשבון וללכת לא התחשק לי. אז נסענו הביתה. נדמה לי שהיינו בעיצומה של מחשבה על מינוף קריירה באמצעות טייטלים פלצניים, כשעברנו ליד הפרסומת החדשה וה-100ממת של בזק. קיר הענק של הקריה, מול עזריאלי, שינה ייעוד והפך לקירות גרפיטי ב- look and feel סטייל חלונות פורום אינטרנטיים. "וואו! אנשים עושים גרפיטי על הקיר" פלט ניב, "זה לייב אינטראקטיב", אמרתי נפעמת.
עמדנו ברמזור, בוהים בקירות שהפכו למצע גרפיטי חוקי באדיבות בזק, מעכלים את העובדה שהכיתובים הם לא פרי מחשב ויצירת גרפיקאי, אלא תוכן גולשים. רק בלי גולשים. "וואו, ניב… אנחנו צריכים לעשות גרפיטי של Myletgo" סיננתי. (הרמזור היה אדום, לקחתי רוורס באמצע הצומת). "מה נסגר איתך? אם היה אוטו מאחורה?!" נזעקתי כאישה ליד מושב נהג. אבל ניב כבר יצא מהאוטו ועמל על יצירת המופת "(ציור של חץ) MyLetGo.com" כי אם כבר 2.0 אז לפחות נפרסם תוכן איכותי (אותי דווקא הדליק שאנשים שלא מכירים אותנו יכנסו לבלוג ושזו הפעם הראשונה שאנחנו מפרסמים את הכתיבה שלנו באמצעים מסורתיים ולא ברשת). כמובן שמיקמנו את הכתובת בטאב הלא וירטואלי, המכונה: פורום אוהדים. כי אם להודות על האמת, אין פורום מתאים יותר, בהתחשב בכמות המעריצים השרופים שלנו שמסתובבים ברשת (המעריצים של לטם. המעריצים שלי יודעים איפה למצוא אותי)
ניב התלהב, דפק מיליון צילומים באייפון לכיתוב הפוטוגני, ואני בינתיים עבדתי על כתובת משלי. אגב, הוא ענה כן.
אני חושבת שהפירגון מגיע למשרד הפרסום אדלר-חומסקי-ורשבסקי (אני מה זה מקווה שאני זוכרת נכון את הכיתוב שם בצד), על עבודת הקריאייטיב המדהימה הזאת. אני אפליג ואומר שקונספט האינטראקציה עובד פה יותר חזק אפילו מקמפיין "דנונה" של שלמור-אבנון-מיחי.
ורק כדי שתבינו מה זה אינטראקטיב הוספנו מצגת שיהיה לכם לעשות נעים עם העכבר
אם מעניין אתכם לקרוא עוד קצת ניב כותב על אינטרנט- אז כאן.
ואם מעניין אתכם לקרוא עוד לוטם על פרסום- נסו פה.
i (Pod) Touch
לא רצינו שהקוראים שלנו יחשבו שרק סקס יש לנו בראש. אז למרות שהכנו לכם פוסט על החינוך המיני הקלוקל של בנות ישראל ועל האכזבה אליה מורגלים גברברי הארץ, פוסט סטייל "בנות תתעוררו", פה זה לא המדריך וגם לא ד"ר רות. אבל חכו חכו, גם זה יגיע.
הפעם קצת גיקיות להמונים והתלהבות "התפוח הגדול" שאחזה בכותבי הבלוג, ואני לא מדברת על ניו יורק, אני מדברת על אפל. לא שהטרחתי את עצמי עד לחנות ה- iDigital כפי שעשה מיודענו מר קלדרון, לא בשבילי התחככות בעמחא הישראלי המגיע לצרוך גאדג'טים בניחוח תפוחים. אני פשוט לא אדע אם אני מזיעה מהתחככות בהמון או מהתרגשות אותנטית מהעיצוב. אם הייתי ניב הייתי מביאה פה איזה באזז וורד כמו "יוזביליטי" אבל אני לא.
כשהייתי בת שש, ראיתי אפל פעם ראשונה. המחשב אומנם עדיין נראה לי אז כמו קופסה שעושה קסמים, אבל כשהוא עמד ליד ה- PC, הוא לקח בהליכה. בגלל שעדיין הייתי עסוקה בלצייר בפנדה כדבר שבשגרה, להבדיל מחלק מקוראי הבלוג שלנו -שיעול- מה שהלהיב אותי היה בעיקר סמל התפוח הגאה. זוכרים, תפוח ממולא פסים צבעוניים סטייל דגל הגאווה. אבל מה שבאמת הפיל אותי היה המסך המעוגל. יען: במקום קופסה מכוערת בגוון אפור- קרטון- דהוי מאחורי המסך, היה פלסטיק מבריק ומעוקל. הרבה פידים עברו מאז ברשת, והיום אחזתי בפעם הראשונה באייפוד טאצ'. אין לי מה להגיד (סתם, תמיד יש לי מה להגיד), חוויה גלומה.
סיימתי להתלהב מהאייפון כבר בפברואר, כשמר בחור דאז קיבל לידיו את הקופסה השחורה המלבנית, ובתוכה קומת גג למכשיר, קומת ביניים להוראות הפעלה וקומת קרקע למטען. הוא קרא לו בשם, שיחק איתו יותר משהוא שיחק איתי ובאופן עקרוני שימש כתחליף ילד לעת מצוא. ובגלל שאני כבר מורגלת בלהיות מוחלפת ע"י מכשיר נטען לא התרגשתי במיוחד והאמנתי שהירח דבש שלהם ייגמר, מה שלא קרה, כי תקופת ירח הדבש שלנו נגמרה קודם. לפניי המקרה הנ"ל היה זה אקס מר בחור שאחרי ויכוחים סוערים בכל נסיעה משותפת, רכש GPS ואני רוצה לצחוק כשאני אומרת שהוא ישן איתו, אבל האמת היא שהוא ישן איתו(!) וגם נתן לו נשיקה לפני השינה (בצחוק, וכדי לעצבן אותי).
ניב קנה אייפון. אני קצת מקנאה כי אני מסתובבת ברחובות כשבכיס יש לי LG דור שתיים מכוער, עם מצלמה באיכות גועל נפש ואיכות קול שאיכות היא מילה גסה בשבילה. הבחור בודק מיילים תוך כדי הליכה, וזה קצת מתסכל, שאני נאלצת לחכות עד שאחזור הביתה, למחשב הנייח(!) שלי כדי לעשות את זה. וכאילו זה לא מספיק, יש לו גם אייפוד, טאצ'! שזה כמו אייפון, אבל לא. הוא הניח לי אותו ביד, ביקשתי אוזניות, זה היה רגע מכונן. הכנסתי את האוזניות לאוזניים, עברי לידר שר על הכוס הכחולה, תוך כדי(!) גם בדקתי מייל ונכנסתי ל- Blip.fm לבדוק מה חדש. אומנם לא הצלחתי לשמוע מוזיקה דרך האתר, אבל יו טיוב עובד בובה והמכשיר כזה סקסי, שאני חושבת שהוא בייב מגנט יותר מתינוק בבייבי- ביורן (כיס קנגורו כזה).
המשפט הראשון שאמרתי לניב היה "זה ממש לא דומה לווקמן הראשון שלי".
אה כן, עכשיו האייפוד שלי.
-
-
- 1 אונליין (מתעדכן אחת לכמה דקות)
-
-
ביקרו לאחרונה