לשפוך.

פורסם ע"י ניב קלדרון ולטם חיון ב29 ביוני 2007

פריים פתוח (צילום: ניב קלדרון)

אתמול יצאתי לסקר את מסיבת העיתונאים של א' ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י בתל אביב. בלב מה שבעיצובו המקורי חדר אוכל הונח שולחן קטן, שולחן פרטי אפשר לומר, עליו הונחו מיקרופונים של כל כלי השידור וכסא. 

כל שאר השולחנות הוזזו אל האחור, בעוד שלוש שורות של כסאות הונחו אל מול השולחן ומאחוריהן עמדו מצלמות הטלויזיה. איני יודע מה ניבט אתמול מן המסך, לא ראיתי טלויזיה כל היום, אבל פריים פתוח מהצד, או מהגב של המתלוננת א' הכיל בחובו את כל מה שסימל בעיני האירוע, סיפור פשוט, בין שאר פרטי האישומים, אונס של אישה, אולי אונס של יותר מאישה אחת, טיוח כוחני, מגובה בדרקוניות משפטית בדרגות חומרה של סאדו מאזוכיזם ממש מצד הנבצר ואנשיו, שלא לומר אשכיו, ובגיבוי הזוי ממש של הלא מנחם- מזוז. מהצד השני- העם בישראל, אותו סימלו העיתונאים שנכחו במקום, שכתבנית נוף מולדתם ישבנו בשקט בשקט, נזהרנו מהלרעיש, זחלנו על הריצפה כדי לא להתהלך אל מול המצלמות, כדי לא לפגוע בחוויה של אף צופה כלשהו, בלי זמזום, בלי ליחשוש- כולם ישבו או עמדו והסתכלו, הקשיבו לסיפור שסיפרה א'- זה הרגיש כמו אירוע מכונן. לא יודע מה הוא כונן, אבל הוא כונן. 

כבוד היה נוכח שם בחדר. 

פריים סגור (צילום: ניב קלדרון)היתה זו מסיבת עיתונאים יוצאת דופן. 

היא היתה יוצאת דופן דווקא בגלל שרובה לא היתה קלאסית בהתנהגותה. הנה ישבה אישה, וסיפרה כיצד נהג בה מי שהמאה עשרים הכתירו בתור הראש לשועלים. לא היו שם מאניירות. שום מאניירות. היא סיפרה את סיפורה, הביעה את דעתה, דרכה במקומות שהכי כואבים לנו כעם ועשתה את זה במקומנו ובשבילנו. אם עד עכשיו במשך חודשים ארוכים שמענו את בדיות עורכי דין הנבלה, עכשיו שמענו את הסיפור מפי הסנה, איך זה מרגיש שאש אוכלת אותו- והיא לא אוכלה. היא אמרה את זה יפה: "אתם תשמעו את האמת, כי אני המקור הראשון, לי זה קרה… זה יהיה כך גם עוד חמישים שנה, כמו ששואלים ניצולי שואה מה עבר עליהם… אתם תשמעו את האמת, כמו שלבן זה לבן ושחור זה שחור ואין עוררין על זה". הנה ישבה שם אישה, ואף אחד בעולם לא יוכל לשכנע אותי שמה שאמרה לא קרה ואו שהיא משקרת. 

בימים בהם אין מלך בישראל ואיש כישר בעיניו יעשה הפתיעה אותי ולא הפתיעה אותי האמירה של א' שעל נאנסות ללכת לפסיכולוג או לחברות שלהן ולא ללכת להתלונן במשטרה. הפתיעה אותי אולי כי אני מאמין במערכת אכיפת החוק ואולי כי אני גבר (במובן המגדרי של המילה), ולא הפתיעה אותי כי הנה אדם שהלכה למעשה דפקו אותו מכל הכיוונים ועל מי אני בא לעבוד פה ואולי כדאי שאתעורר מהבועה שאני חי בה. אבל בימים בהם אין מלך בישראל ואיש כישר בעיניו יעשה אני חושב שעל נשים שעברו תקיפה מינית לחשוף את הסיפור שלהן, לעמוד מול המצלמות, בין מאחורי פיקסלים ובין בלי, ולשפוך, לשפוך אור, ככה, בצורה בלתי אמצעית, מהבטן, מול כולם, ואני יודע שזה קשה וההשלכות יכולות להיות מפחידות ממש, אבל אתמול לימדה אותנו א' שיעור חשוב שלא יכולנו ללמוד אחרת- כל עוד נמשיך לקבל את המידע שלנו מסוכנים של בעלי ממון, יגיע המידע שלנו עם חומרים משמרים של טעם וריח ולא נוכל לשפוט בעצמינו מה דעתנו על הנושא, הם יחליטו מה נדע ומה לא נדע. יותר מכך, אם יש משהו שאפשר ללמוד ממסיבת העיתונאים של אתמול, זה שחבל שא' לא עשתה אותה לפני חודשים רבים. חבל שקולן של הנפגעות האחרות לא נשמע גם כן, קולן שהוא החזק מכל הפרשנים, הכתבים, עורכי הדין והאחים של… 

צריך לברר שוב, בינינו לבין עצמינו, למה קולן של הנפגעות מושתק, למה פרצופן של הנאנסות נמחק, את מי זה משרת בכלל ולשקול בכובד ראש לוותר על "פריביליגיית" ההסתרה הזו. אמנם ככה זכה אדם בבחירות לא מזמן, בשקט בשקט, אבל מה שנכון לפוליטיקה לא בהכרח טוב לניקיון הכפיים שאנחנו רוצים בארצינו, לַאדם לְאדם חבר שאנחנו כל כך מייחלים לו. אולי הגיע הזמן לנטוש את מלאכת הפיקסל ולעמוד בגב זקוף ויציב מול התוקפים, עם כל ההשלכות, כי אנחנו רוצים שמים ישטפו אותנו ובשביל מים צריך ללכת לקבל מקלחת.

צחקתי כשאמרתי את זה

פורסם ע"י ניב קלדרון ולטם חיון ב10 במרץ 2007
בואי נפתח בלוג.
אבל למה לנו? 

כי לשנינו יש מה להגיד. את כל הזמן אומרת שאת רוצה לכתוב רכילות, שאת רוצה לכתוב אופנה, שאת רוצה לכתוב, נקודה. אז הנה, קניתי לך דומיין. לא קנית לי, קנית לנו.
בסדר, אז קניתי לנו, מה את רוצה להגיד בזה?
מה אתה רוצה להגיד בזה? מה אתה רוצה לכתוב בבלוג הזה?!
היא מכווצת את העיניים לכדי חריצים כדי להדגיש את העובדה שהיא חושבת כרגע, הוא נשען אחורה, מלטף את הבטן ואומר, נו, אז מה, מה את אומרת? אתה לא רואה שאני חושבת?! תחשוב גם אתה! אני חושב, חושב, אני פשוט לא מתאמץ לעשות פרצופים.

אז על מה נכתוב?
נו תסתכלי בתגיות תראי על מה נכתוב.