עדיף להיות שקרניק

אתמול, אספנו אותו עם האוטו ועמדנו בכניסה לחניון של עזריאלי.

אז מה, אמר ניב למאבטח שבחן את האוטו ברפרוף ואותנו מעט יותר בעיון, איך הרובוטריקים?

הרובו מה, שאל המאבטח. נו, הסרט- בקולנוע (עניתי לו בהתלהבות). מה לא ראית את הסרט! אני, גיחך המאבטח, נראה לך?! יש לי פרצוף של אחד שרואה סרטים בקולנוע?, שאל. אני, הניח ידיים על מותניו, לא ראיתי אף פעם טלוויזיה. באמת, הרים ניב גבה (אני אוהב לעשות את זה כמו ספוק), אף פעם לא ראית טלוויזיה? ומה עם עיתונים? אהה, אני לא קורא עיתונים, למה מה נראה לך, ממתי שחורים קוראים עיתון? (הייתי בהלם) הוצאנו את כרטיס החנייה מהמתקן (הוצאתי) ואיחלנו (איחלתי) לשומר ערב טוב. זה ציטוט, כמו שאומרים, לא נגענו, אמר חגי.

עאלק, לא קוראים עיתונים.

(אומו)   שלושה כרטיסים לרובטוריקים. מאה וחמישה שקלים אמר הפקיד בדלפק. שלושים וחמישה שקלים לכרטיס (לא יותר מדי, תגידו?), ועוד לא דיברנו על חבילת הצפייה המפנקת, לחווית צפייה פרימיום, כמו שמגיע לנו- פופקורן קינג סייז(פעמיים) ומים מינרליים. השעה שבה אמור היה להתחיל הסרט הייתה שש וחצי, אבל בשש וחצי רק התחילו הפרסומות. עשרים דקות של פרסומות, ועוד רבע שעה של קדימונים (הלכתי לישון). 

הקדימונים זה ה- דבר (כן, ספרי את זה לסבתא שלי). החבר שלי אומר שהוא מוכן לשלם כרטיס לסרט רק בשביל הקדימונים האלה (אומו). אז חגי ואני פצחנו בהתלהבות שקטה וממוסדת נוכח הקדימון לסרט החדש "אבק כוכבים", על פי תסריט של ניל גיימן (עוד אומו, אבל מצליח). ניב, מצידו, אמר שזה נראה משעמם, ומה זה השטות הזאת (אני פה לטם, לא יפה לדבר על אנשים בגוף שלישי, יא ג'יפה), נסיכות ומכשפות והוא בכלל בא לראות מכוניות עושות טרנספורמציה. אני דווקא הרצתי בראש מחשבות עמוקות יותר (נורא עמוקות), כמו "למה לעזאזל קלייר דיינס (נהייתה זקנה הילדה) חושבת שיפה לה בלונד גווינת' פאלטרו בדלתות מסתובבות?" ו- "מישל פייפר, האם תפקידי הביצ'ית האחרונים שלה בהיירספריי ובאבק כוכבים, הם געגועים לימייה כמכשפה מאיסטוויק?". (לטם, את ממש אינציקלופדיה)

השעה שבע, שימו לב, ואנחנו עדיין עסוקים בשיחה ערה על ביצת הדה מרקר, על נשים- עתידנו לאן? ועל אופטימוס פריים- האם ימיו כמנהיג הדגול של חבורת הרובוטריקים ישוחזרו בסרט הבא עלינו לטובה. בתקווה. (המדובב שלו התבגר בעשרים שנה מאז הסדרה, אלהים הוא נשמע כמו טרח זקן, זה היה מביך, היו לי סיוטים בלילה ממנו) אחרי קטע קריינות קצר מפיו של אופטימוס על הגזע האנושי המסכן הנמצא בסכנה (שנייה יש לי אפצ'י) והרובוטריקים שהגיעו מאוחר מדי (ועכשיו פיפי)ואוי אוי אוי, מה יהיה, מגיעה סצינת קרב המתרחשת כביכול בקטאר, המזרח התיכון כמרקחה לפלישת השקרניקים, נו באמת (הכל היהודים אשמים). לוחם אמריקאי ממוצא ספרדי שמתעקש "לשמור על הקולטור שלי" ומדבר אוטוסטרדה בספרדית, בשביל הפוליטיקלי קורקט, חייל במראה כל אמריקאי שרוצה רק להגיע לאשתו ולתינוקת שעוד לא פגש, וחייל ממושקף עם כובע טמבל, יושבים בתוך מטוס קרב, ולא, זאת לא התחלה של בדיחה (good one Lotem), זו ההתחלה של הסרט, שהוא למעשה בדיחה די ארוכה על תרבות הגיקים באייטיז. (פששש, עמוק)   

הנ"ל נוחתים בבסיס, ותוך דקה ורבע מותקפים ע"י כלי טייס שמשנה צורה לרובוט אכזרי. רק שהם לא יודעים שהוא שקרניק, מצלמים אותו בוידאו דל תקציב, מדווחים מיידית לפנטגון, נכנסים ללחץ ועוברים להתרחשות המקבילה בסרט. סאם וויטויקי, נער בשלהי גיל ההתבגרות, רק בלי האקנה והבגרויות, פלוס הפרומונים והצורך העז לעמוד דקה ליד בחורה ולהצליח לנשום, והוא אפילו לא פוטוגני במיוחד, הוא גיבור הסרט. סאם הוא צאצא של ארצ'יבלד וויטויקי (וויטוויקי!!!1),  האיש האמון על תגלית השלד הקפוא של מגאטרון, השקרניק הרשע בשנת 1840 ומשהו, בקוטב הצפוני. השנה היא 2007 וסאם מנסה למכור את המשקפיים של סבא ארצ'יבלד באי- ביי, תחת הכינוי "ליידיס מאן 217". כל זה, בשביל לקנות מכונית שתמגנט איזה צ'יק, ויחד הם יוכלו להתמזמז במושב האחורי. חשוב לציין את העובדה שעל המשקפיים של סבא יש רמז למקום הימצאותו של ה'אול ספארק', המפתח להשתלטות השקרניקים על העולםוסבא ארצ'יבלד ידע את זה, רק שעכשיו הוא כבר מת. (כל הזין בלהיות וויטוויקי)

מה שסאם לא יודע זה שהמכונית שאבא קונה לו היא לא סתם קאמרו, היא באמבל בי, (שפעם היתה חיפושית מצ'וקמת ושודרגה לכבוד הסרט)- שומר הראש שלו מטעם הרובוטריקים. הקאמרו ממגנטת כוסית שאף אחד לא זוכר איך קוראים לה, אבל יש לה תיק פלילי ובטן שטוחה (ריבועים, ציצים, עיניים ליפול ותפקיד של בונד גירל). בכל מקרה, אחד השקרניקים, בדמות מכונית משטרה (מי שלא נזכר בשליחות קטלנית הוא ביצה סרוחה), רודף אחרי סאם ושואל אותו בקול מכני "אתה ליידיס מאן 217 מאי ביי?" ומפה הסרט רק מתדרדר. (מתדרדר לרעה הכוונה, שלא תבינו לא נכון) עברה שעה של סרט, האמת שמיצינו, אבל עוד לא ראינו אף רובוטריק טוב, ובטח לא את אופטימוס. (מכוער, שמו עליו כל מיני מדבקות של משאיות, טיפשים)

האולם קפוא. ובכלל, אולמות הקולנוע של "גלובוס גרופ" מאכזבים, בעיקר אחרי שלפני שבועיים ראיתי סרט ב"יס פלנט" והעובדה שאני רוחשת חיבה רבה לאולמות של "לב" ולכרטיס המנוי שלי שם. (איחח, כמה מותגים את מכניסה לי בבלוג, אפשר לחשוב שחברת יח"צ ביקשה ממך לכתוב. זוועה, קיפאון אוראלי, תהיי בשקט ילדה)

שעה וחצי, העלילה רק מסתבכת (ואני מפהק), מה שיכול היה להיות צעד חיובי, אם אכן הייתה לסרט הזה איזושהי עלילה. אנליסטית מערכות בלונדינית (מה פתאום שתי בייבס בסרט אחד? למה אני צריך להתאמץ כדי לבחור עם איזו מהן הייתי שוכב??) ואפרו אמריקאי שמנמן מפצחים את הקוד להשתלטות השקרניקים על מערכות התקשורת העולמיות (אינטרנט לטם, קוראים לזה אינטרנט). ולא רק זה, הם גם משתמשים לשם כך בגוגל וביאהו. כולם מחפשים את סאם והחברה שלו, הרובוטריקים חושפים את עצמם בפני הזוג הצעיר וזו הסצינה הכי טובה בסרט, מלבד זו בה הסרט נגמר.

הסרט ארוך מדי, ויותר מדי משאבים הושקעו באפקטים ופחות מדי בתסריט. שפילברג (ספילברג) צריך לעמוד בפינה ולהתבייש (שניה). גם להתייבש קצת, כי השתן לו לראש. השחקן שמשחק את סאם אפילו לא עובר מסך, מזל שהחברה שלו בסרט גונבת את ההצגה, וגם זה, רק בגלל העיניים היפות שלה (ובגלל הגוף שלה לא?). הסרט נגמר בנאום קורע לב של אופטימוס על טיבו של המין האנושי ועל אמונו הרב בנו (שמתאים לקהל של בני 6 שלומדים על העולם עכשיו), כי זה בסדר, גם לרובוטים וגם לאנשים יש מה ללמוד. ומה שאני למדתי זה שבפעם הבאה, אני בוחרת סרט. 

ניב אמר שהוא לא נהנה. (no, you think?)

חגי היה מאוכזב. 

אני חושבת שאלך לראות את "נודל".

 (גיק) 

בחורות על אופניים*

זה היה יום שבת. שלכם, ל' (המובטלת, עדיין, אהמ) ונ' (צלם מספר אחת! אבל זה רק כשהצלם הראשי לא באזור…)

* מייל מגניב למי שיגלה מהיכן ההשראה לכותרת הפוסט

לטם חיון | 20 במאי, 2007 (0:19) 3 תגובות| | נושא/ים חיי לילה | תגיות: מסריק, מכוערות, מילר, אלכוהול, אופניים, נחלת בנימין, ניב, לטם, לילה, טובורג, חיי לילה, בקס, בחורות, בירה, גינס, כוסיות.

התחת של המלצרית

פורסם ע"י ניב קלדרון ולטם חיון ב12 במרץ 2007

רוצֶה קינוח? 
איחח קינוח? אני בחיים לא אוכל קינוח אחרי האוכל. את רוצה מתוק אחרי כל ההמבורגר והרטבים הזה עכשיו, למלא את עצמך בכמות קלוריות ששווה לכל הארוחה הזאת?
אז מחשב?
מה מחשב עכשיו? 
אצלנו המחשב זה כמו הסיגריה של אחרי. למה של אחרי? הסיגריה של אחרי, הסיגריה של לפני, הקינוח, לפעמים זה אפילו המנה העיקרית. 
אז מה, מחשב זה כמו סקס? 
יום ראשון בחצות, תל אביב עיר רפאים. הכל סגור או עם הכיסאות מורמים, רק במסעדה על גדות נחלת בנימין אנחנו משביעים את רעבוננו לבשר כשלטם פתאום מספרת לי שהמלצרית עושה לי עיניים. פינת נחלת בנימין, אלנבי, קינג ג'ורג' והעולם. יוני בלוך מימיני עושה עיניים לאחת, שמצלמת אותו בריפלקס, מצלם אותה בפלאפון. במלצרית, כמו שאומרים אצלנו, יש סקס. הג'ינס דיזל, והמגפיים מגזית, "250 שקל זה לא כסף כאילו" היא מנדבת כשאנחנו מדובבים אותה לגבי הנעליים, באדיבות ניב. הגבינת עיזים סנט מור הוסיפה אפטר טייסט להמבורגר מיני שלי, 160 גרם של תאווה קרניבורית. 
"הבלוג שלנו נורא שיווקי", אני אומר לה. "זה רע?" היא שואלת. אני מהנהן "חצי חצי".
"לא נורא", היא אומרת, זה בא בתקופות, "גם פוסטים רגשניים ייצאו לנו".   

 

ניב קלדרון ולטם חיון | 12 במרץ, 2007 (1:32) 2 תגובות| | נושא/ים מסעדה | תגיות: מסעדה, מחשב, נעליים, נחלת בנימין, ניב, פוסטים רגשניים, קינוח, שיווקי, תל אביב, לטם, לילה, חיי לילה, גזית, המבורגר.