צריך לברר שוב, בינינו לבין עצמינו, למה קולן של הנפגעות מושתק, למה פרצופן של הנאנסות נמחק, את מי זה משרת בכלל ולשקול בכובד ראש לוותר על "פריביליגיית" ההסתרה הזו. אמנם ככה זכה אדם בבחירות לא מזמן, בשקט בשקט, אבל מה שנכון לפוליטיקה לא בהכרח טוב לניקיון הכפיים שאנחנו רוצים בארצינו, לַאדם לְאדם חבר שאנחנו כל כך מייחלים לו. אולי הגיע הזמן לנטוש את מלאכת הפיקסל ולעמוד בגב זקוף ויציב מול התוקפים, עם כל ההשלכות, כי אנחנו רוצים שמים ישטפו אותנו ובשביל מים צריך ללכת לקבל מקלחת.

כרוב to die for

החלטתי לפרסם פה את המתכון המוחלט והאלמותי של אמא שלי לכרוב סיני.
כל כמות אחרת של מרכיבים (א.ק.א יותר סויה) היא בזיון וכשלון מוחלט.
 
אז ככה:
מתחילים בלחתוך כרוב לבן לרצועות. ריבועים פחות כיף, ואל תחלמו על קצוץ דק.
בצל ירוק, שימו שניים, את הכל כולל הכל, זה הטעם המדליק.
 
רוטב:
לוקחים צנצנת. לוקחים כוס.
מתחילים בלשים רבע כוס סוכר בכוס ולשפוך לצנצנת. למה סוכר בהתחלה? כי אחר כך הכוס רטובה והסוכר נשאר בכוס. דאא כאילו?!
רבע כוס שמן, מהכוס לצנצנת.
חצי כוס חומץ, מהכוס לצנצנת.
שתי כפות סויה, מהכוס לצנצנת. סתם, אפשר ישר, הייתי חייב.
אם מריחים את הרוטב ולא מקבלים זץ מהריח סימן שצריך לשים עוד קצת חומץ. הזץ קריטי.
 
סוגרים הצנצנת. מערבבים.
כמות הרוטב מספיקה לחצי כרוב, אגב.
 
במחבת:
שופכים שקדים קלופים ושבורים, כמה שאתם רוצים, כמה שיותר. בלי שמן בלי כלום, על טפלון (הגזים שהטפלון פולט עושים טוב לשקדים. ולסרטן).
אחרי קצת זמן שופכים שומשום בלי קמצנות.
למה שקדים קודם אתם שואלים? כי השומשום נשרף מהר יותר מהשקדים.
כל זה במחבת עד שזה נהיה חום.
סוגרים את האש.
 
פותחים את המכסה.
שוטפים ידיים.
שופכים את תוכן הצנצנת לקערה עם הכרוב בצל.
מתחילים ללוש את הכוב בידיים (הרי לא שטפנו את הידיים לחינם)
לשים לשים לשים.
שוטפים ידיים שוב.
שופכים את תוכן המחבת לקערה.
 
מומלץ:
לחכות ולא לאכול מיד. הסלט מתשבח אחרי עמידה ומשתבח יותר אחרי עמידה ממושכת.