לטם נינט שרה גריז (Part III)

סופסוף היינו בדרך הביתה, אמצע הלילה, אני אחרי צילום, לטם אחרי הפרק הראשון של "נולד לגריז" בערוץ 2.

שווה. שווה לראות את כל הקטע הבא, לטם במיטבה:

לטם נינט במעלית (Part I)

לטם ליוותה אותי לבדיקות רפואיות אחרי התאונה.
מסתבר שהכובע שלי ממש יפה עליה ושהיא דומה לכלבלבה חמודה.
יצאתי עם המצלמה המשוטטת לבדוק הכצעקתה.

חלק א'

מזמן לא נפגשנו,

אני אוהבת את העבודה שלי, שלא תחשבו לא נכון. אני עובדת כל יום משבע וחצי בבוקר עד השעה חמש, בערך. כשעוד רציתי להתעסק בעיתונות, ידעתי שמותר לי לשפוך את זעמי על המערכת, שזה תפקידי ככלב השמירה של "הסיסטם", כאספקלריה הכותבת של התנהלות שיש לבחון מחדש. אבל עכשיו, קחו כמה רגעים כדי שאספר לכם במה אני עובדת. לא משנה באיזו חברה מדובר, אני לויאלית ומעבר לזה, אני רואה את עצמי שם עד ש…אבל כיוון שחייבים להתחיל איפשהו, אני סוג של נציגה במחלקת שירות לקוחות. מה זה סוג? אני עובדת על סוגים מסוימים של תוכנות מחשב ומתעסקת בתחום מסוים שקשור לשירותים שמציעה החברה. מעומעם? יופי. זה לא רלוונטי מה אני עושה בפועל, לצורך העניין, מה שרלוונטי הוא ההרגשה שלי. כל יום, אני מבצעת את אותן פעולות מחשב, בשינויים קלים. זה מנוון משהו אבל יחד עם זה, ההיבטים האחרים של סוג העבודה שלי גם מאוד מהנים בעיניי.  כנציגת שירות טלפוני בחברה גדולה אני נתקלת בכל מיני סוגים של אנשים, והצרכן הישראלי שייבדה לחיים ארוכים, קולקטיב שבזכותו אני משלמת חשבונות, שוכח לפעמים שמהעבר השני של השפופרת יושבת מישהי שיכולה הייתה להיות הבת שלו, או החברה שלו או אפילו מישהי שיכולת להתחיל איתה אם היית רואה אותה ברחוב. לכן, זה לא רלוונטי לכנות את אמא שלי בשמות, מה שהמנהל שלי יציע לך זה בדיוק מה שאני יכולה להציע לך, ולא, אני לא יכולה לתת לך כל מה שאתה רוצה כי אתה לקוח של החברה מזה ככה וככה זמן. אז בואו נסגור את זה עכשיו. 

יש את האנשים שמתקשרים ואומרים לי "חמודהל'ה, את חייבת לעזור לי, אני לקוח זהב שלכם, יש לי ככה וככה וככה". אז זהו, שלקוחות זהב הם לא. לקוח זהב זה סיווג שצריך לעבוד קצת יותר קשה בשבילו, מאשר להיות משתמש נאמן של שירותי ומוצרי חברה. לכן, למרות שאתה אדם מיוחד, עמוק ובעל עולם פנימי, זה לא יכול להוות אספקט בשום שלב של ההידברות. כולם מיוחדים. מה שאני כן יכולה זה לראות איך אני באה לקראתך ואיך אנחנו נפגשים באמצע. יש את אלו שמתקשרים כדי לפרוק. את אלו דווקא אני אוהבת, זה מזכיר לי שרציתי ללמוד פסיכולוגיה. "את שומעת נשמה, בעלי נפרד ממני ואנחנו בתהליכים נו, תהליכי גירושים, ואין מה לעשות, את חייבת לעזור לי, כי אני לא יכולה לשלם סכום כזה". ברוב המקרים, מדובר בסכום פעוט, אבל שוב, זה לא רלוונטי לצרכן הישראלי, שכמו ישראלי טוב, חושב שהכל מגיע לו. עם הלקוחות הפורקים, אפשר לנהל שיחה קלילה, להביע הזדהות, לחייך מעבר לטלפון ולומר "כן, הם כולם אותו דבר, אה?" 

יש אנשים שמתעצבנים על דברים אלמנטריים. כמו התעקשות על זיהוי, כמו זה שאני לא שומעת אותם טוב כי הם בנהיגה, או העובדה הפשוטה שאני לא דוברת רוסית. אומנם אני מרגישה חלק מארגון, אבל כשלקוח אומר לי "אני משלם לך ככה וככה" זה מעצבן אותי. אני יודעת שאני מייצגת עבורו את החברה, אבל החשיבה הקלוקלת שכולם באים להרע לו מעצם היותו לקוח, היא מוטעית מיסודה, וחוץ מזה, אתם לא משלם לי, אתה משלם לחברה, ואתה לא משלם על כלום, אתה משלם על שירותים שאתה מקבל. בזה סגרנו את העניין. אני אוהבת לעבוד עם לקוחות עסקיים, יש יותר עבודה והלקוחות, איך לומר, מסוג אחר. ופחות עם פרטיים, אני מרגישה שזה קטן עליי. אני אוהבת לסיים טיפול ממושך בלקוח ולדעת שהוא יצא מרוצה, זה באמת ובתמים מעניק לי סיפוק בסוף היום. אני אוהבת מכתבי תודה, הם עושים לי 'היי' קטן וגורמים לי להרגיש שיש לתפקיד שאני עושה איזושהי השפעה. ברור לי שלתפקיד יש חשיבות כמו שלכל תפקיד יש חשיבות, כי אין תפקידים קטנים- יש אנשים קטנים, אני באמת מאמינה בזה. אבל יש דבר כזה, פוטנציאל. 

בכל ארגון גדול יש את האנשים שעושים את התפקידים הכביכול קטנים יותר, הנמוכים, ומישהו חייב לעשות את זה. אני גם לא מבקרת בשום צורה אנשים שנמצאים באותה משרה, דומה לשלי, כמה שנים. להפך, אני מעריכה אותם על היציבות וההתמקצעות. אבל אני מרגישה, בגלל האופי שלי ככל הנראה, ולא משום סיבה אחרת, שאני יכולה לתרום יותר. אומנם בצבא לא שרתתי, אבל גם כשחשבתי על תפקידים בהם ארצה לשרת, לפני הליך הגיוס, ידעתי מה הכיוון הכללי ואני יכולה לספר לכם, שזה לא כלל פקידות בשום צורה. העבודה שאני עושה היא פקידותית בכל מיני רמות. זה טוב ויפה, כי יש אנשים שמרגישים שזה תפור עליהם. אני מרגישה, שאומנם אני לומדת שם הרבה; על התנהלות מול אנשים ומול לקוחות בפרט, על התנהלות בחברה גדולה ואפילו על תרבות ארגונית, אבל כל יום, כשאני יושבת בהפסקת אוכל שלי ליד הקפיטריה ורואה את האנשים שיוצאים מבנייני ההנהלה AKA אנשים שעושים תפקידים מעניינים יותר משלי, ליבי נחמץ. הייתי צריכה לפרוק את זה, תודה שהייתם כאן לקרוא, אני הייתי לטם וזה היה "120 שניות על הצרכן הישראלי, על חברות גדולות ועליי". בקרוב, ליתר דיוק, עוד חודש וחצי, אני אעשה את "הפורום" של לנדמרק. למי שלא יודע מה זה אני יכולה לספר שזו חוויה מעצימה שכוללת שלושה ימים של סדנאות וקוראת למשתתפים לבחון מחדש את חייהם. אני אביא משם את רשמיי. אגב, אני מספרת לכם את זה כי אני מתרגשת מהרעיון וכי למען האמת, חיכיתי לעשות את זה כבר הרבה זמן.Stay tuned

זה בלוג אירגוני זה

לפני יומיים יצאתי עם לטם והלכנו לערב של VideoTLV . פגשנו שם כמה אנשים שאנחנו אוהבים כמו ר. קליגר את י. קלינגר את ג.שמשון את כ. פראבדה את נ. אופיר ועוד כמה שרק הכרתי שם. עלה בדעתי שיש יותר מדי אתרים (חברתיים) שמכסים את כל האירועים שקהילת האינטרנט הישראלית משתתפת בהם והאמת שאין יותר מדי אנשים. הערכה של יודעי דבר מדברת על בערך 200 שהם ההארד קור כולל ספיחים למיניהם (יחסי ציבור, הורים, סבות סבתות, דה גירל נקסט דור וכאלה).

יצא שאכלנו פיצה טובה ואז הלכנו לשבת בבר ליד, אני, לטם, קליגר ויקי(חתיך לאללה). היה לי נורא כיף. הייתי שם עם המצלמה שלי ובגלל שחדשות יותר לא באות אלי אני צריך ללכת אליהן, וזה גם לא חדשות, זה סתם אנשים חיים (פחות כיף). התחילה איתי שם מישהי. שאלה אותי מה אני מצלם, ואני כזה סתום, עניתי לה "אנשים", אבל הייתי צריך לומר לה שאותה. התמימות שלי לפעמים בעוכריי. (עוכריי? קרייסט!). היא הלכה לשבת, יותר נכון חזרה לשבת עם הדייט שלה. תגידו, כשבחורה מתחילה עם בחור אחר בדייט שלה, מה זה אומר על הדייט שלה? מה זה אומר עליה? (מתישהו נוסיף פה סקרים, רוצים?).

בכל אופן, אני מספר לכם את זה כי החלטנו אני ולטם לעשות את הבלוג הזה אישי יותר, בכל זאת, אומרים שלבלוגים ארגוניים (אנחנו אירגון אנחנו!) כדאי להציג נופך אישי, אומרים שזה קונה את הקוראים, מראה להם שכדאי להם לעשות עסקים עם החברה וזה(שנייה, נפיחה), כי זה אומר שיש שם בני אדם אמיתיים (עם רגשות וכאלה אתם יודעים, כשצובטים אותם הם מצטבטים). אז זהו- לא עוד פוסטים אירגוניים קרירים שלי ושל לטם, לא עוד פוסטים חסרי רגש שמדברים רק ת'כלס וביזנס ועאמייאת, הארד קור חיים (שזה אומר שאני אשתפך פה כמו אומו ולטם רק תדבר על אופרות סבון ואיפור ודברים כאלה של בנות וזה).

אז לאחרונה עברתי להתעסק גם עם וידאו. המיידן וויאג' שלי היה בבית חולים עם לטם, עכשיו הפעם השנייה.

נקודת אור לסיום: ממואר או איך שקוראים לפרידה מאהוב מת. אני אוהב כשאמא שלי כותבת.

עדיף להיות שקרניק

אתמול, אספנו אותו עם האוטו ועמדנו בכניסה לחניון של עזריאלי.

אז מה, אמר ניב למאבטח שבחן את האוטו ברפרוף ואותנו מעט יותר בעיון, איך הרובוטריקים?

הרובו מה, שאל המאבטח. נו, הסרט- בקולנוע (עניתי לו בהתלהבות). מה לא ראית את הסרט! אני, גיחך המאבטח, נראה לך?! יש לי פרצוף של אחד שרואה סרטים בקולנוע?, שאל. אני, הניח ידיים על מותניו, לא ראיתי אף פעם טלוויזיה. באמת, הרים ניב גבה (אני אוהב לעשות את זה כמו ספוק), אף פעם לא ראית טלוויזיה? ומה עם עיתונים? אהה, אני לא קורא עיתונים, למה מה נראה לך, ממתי שחורים קוראים עיתון? (הייתי בהלם) הוצאנו את כרטיס החנייה מהמתקן (הוצאתי) ואיחלנו (איחלתי) לשומר ערב טוב. זה ציטוט, כמו שאומרים, לא נגענו, אמר חגי.

עאלק, לא קוראים עיתונים.

(אומו)   שלושה כרטיסים לרובטוריקים. מאה וחמישה שקלים אמר הפקיד בדלפק. שלושים וחמישה שקלים לכרטיס (לא יותר מדי, תגידו?), ועוד לא דיברנו על חבילת הצפייה המפנקת, לחווית צפייה פרימיום, כמו שמגיע לנו- פופקורן קינג סייז(פעמיים) ומים מינרליים. השעה שבה אמור היה להתחיל הסרט הייתה שש וחצי, אבל בשש וחצי רק התחילו הפרסומות. עשרים דקות של פרסומות, ועוד רבע שעה של קדימונים (הלכתי לישון). 

הקדימונים זה ה- דבר (כן, ספרי את זה לסבתא שלי). החבר שלי אומר שהוא מוכן לשלם כרטיס לסרט רק בשביל הקדימונים האלה (אומו). אז חגי ואני פצחנו בהתלהבות שקטה וממוסדת נוכח הקדימון לסרט החדש "אבק כוכבים", על פי תסריט של ניל גיימן (עוד אומו, אבל מצליח). ניב, מצידו, אמר שזה נראה משעמם, ומה זה השטות הזאת (אני פה לטם, לא יפה לדבר על אנשים בגוף שלישי, יא ג'יפה), נסיכות ומכשפות והוא בכלל בא לראות מכוניות עושות טרנספורמציה. אני דווקא הרצתי בראש מחשבות עמוקות יותר (נורא עמוקות), כמו "למה לעזאזל קלייר דיינס (נהייתה זקנה הילדה) חושבת שיפה לה בלונד גווינת' פאלטרו בדלתות מסתובבות?" ו- "מישל פייפר, האם תפקידי הביצ'ית האחרונים שלה בהיירספריי ובאבק כוכבים, הם געגועים לימייה כמכשפה מאיסטוויק?". (לטם, את ממש אינציקלופדיה)

השעה שבע, שימו לב, ואנחנו עדיין עסוקים בשיחה ערה על ביצת הדה מרקר, על נשים- עתידנו לאן? ועל אופטימוס פריים- האם ימיו כמנהיג הדגול של חבורת הרובוטריקים ישוחזרו בסרט הבא עלינו לטובה. בתקווה. (המדובב שלו התבגר בעשרים שנה מאז הסדרה, אלהים הוא נשמע כמו טרח זקן, זה היה מביך, היו לי סיוטים בלילה ממנו) אחרי קטע קריינות קצר מפיו של אופטימוס על הגזע האנושי המסכן הנמצא בסכנה (שנייה יש לי אפצ'י) והרובוטריקים שהגיעו מאוחר מדי (ועכשיו פיפי)ואוי אוי אוי, מה יהיה, מגיעה סצינת קרב המתרחשת כביכול בקטאר, המזרח התיכון כמרקחה לפלישת השקרניקים, נו באמת (הכל היהודים אשמים). לוחם אמריקאי ממוצא ספרדי שמתעקש "לשמור על הקולטור שלי" ומדבר אוטוסטרדה בספרדית, בשביל הפוליטיקלי קורקט, חייל במראה כל אמריקאי שרוצה רק להגיע לאשתו ולתינוקת שעוד לא פגש, וחייל ממושקף עם כובע טמבל, יושבים בתוך מטוס קרב, ולא, זאת לא התחלה של בדיחה (good one Lotem), זו ההתחלה של הסרט, שהוא למעשה בדיחה די ארוכה על תרבות הגיקים באייטיז. (פששש, עמוק)   

הנ"ל נוחתים בבסיס, ותוך דקה ורבע מותקפים ע"י כלי טייס שמשנה צורה לרובוט אכזרי. רק שהם לא יודעים שהוא שקרניק, מצלמים אותו בוידאו דל תקציב, מדווחים מיידית לפנטגון, נכנסים ללחץ ועוברים להתרחשות המקבילה בסרט. סאם וויטויקי, נער בשלהי גיל ההתבגרות, רק בלי האקנה והבגרויות, פלוס הפרומונים והצורך העז לעמוד דקה ליד בחורה ולהצליח לנשום, והוא אפילו לא פוטוגני במיוחד, הוא גיבור הסרט. סאם הוא צאצא של ארצ'יבלד וויטויקי (וויטוויקי!!!1),  האיש האמון על תגלית השלד הקפוא של מגאטרון, השקרניק הרשע בשנת 1840 ומשהו, בקוטב הצפוני. השנה היא 2007 וסאם מנסה למכור את המשקפיים של סבא ארצ'יבלד באי- ביי, תחת הכינוי "ליידיס מאן 217". כל זה, בשביל לקנות מכונית שתמגנט איזה צ'יק, ויחד הם יוכלו להתמזמז במושב האחורי. חשוב לציין את העובדה שעל המשקפיים של סבא יש רמז למקום הימצאותו של ה'אול ספארק', המפתח להשתלטות השקרניקים על העולםוסבא ארצ'יבלד ידע את זה, רק שעכשיו הוא כבר מת. (כל הזין בלהיות וויטוויקי)

מה שסאם לא יודע זה שהמכונית שאבא קונה לו היא לא סתם קאמרו, היא באמבל בי, (שפעם היתה חיפושית מצ'וקמת ושודרגה לכבוד הסרט)- שומר הראש שלו מטעם הרובוטריקים. הקאמרו ממגנטת כוסית שאף אחד לא זוכר איך קוראים לה, אבל יש לה תיק פלילי ובטן שטוחה (ריבועים, ציצים, עיניים ליפול ותפקיד של בונד גירל). בכל מקרה, אחד השקרניקים, בדמות מכונית משטרה (מי שלא נזכר בשליחות קטלנית הוא ביצה סרוחה), רודף אחרי סאם ושואל אותו בקול מכני "אתה ליידיס מאן 217 מאי ביי?" ומפה הסרט רק מתדרדר. (מתדרדר לרעה הכוונה, שלא תבינו לא נכון) עברה שעה של סרט, האמת שמיצינו, אבל עוד לא ראינו אף רובוטריק טוב, ובטח לא את אופטימוס. (מכוער, שמו עליו כל מיני מדבקות של משאיות, טיפשים)

האולם קפוא. ובכלל, אולמות הקולנוע של "גלובוס גרופ" מאכזבים, בעיקר אחרי שלפני שבועיים ראיתי סרט ב"יס פלנט" והעובדה שאני רוחשת חיבה רבה לאולמות של "לב" ולכרטיס המנוי שלי שם. (איחח, כמה מותגים את מכניסה לי בבלוג, אפשר לחשוב שחברת יח"צ ביקשה ממך לכתוב. זוועה, קיפאון אוראלי, תהיי בשקט ילדה)

שעה וחצי, העלילה רק מסתבכת (ואני מפהק), מה שיכול היה להיות צעד חיובי, אם אכן הייתה לסרט הזה איזושהי עלילה. אנליסטית מערכות בלונדינית (מה פתאום שתי בייבס בסרט אחד? למה אני צריך להתאמץ כדי לבחור עם איזו מהן הייתי שוכב??) ואפרו אמריקאי שמנמן מפצחים את הקוד להשתלטות השקרניקים על מערכות התקשורת העולמיות (אינטרנט לטם, קוראים לזה אינטרנט). ולא רק זה, הם גם משתמשים לשם כך בגוגל וביאהו. כולם מחפשים את סאם והחברה שלו, הרובוטריקים חושפים את עצמם בפני הזוג הצעיר וזו הסצינה הכי טובה בסרט, מלבד זו בה הסרט נגמר.

הסרט ארוך מדי, ויותר מדי משאבים הושקעו באפקטים ופחות מדי בתסריט. שפילברג (ספילברג) צריך לעמוד בפינה ולהתבייש (שניה). גם להתייבש קצת, כי השתן לו לראש. השחקן שמשחק את סאם אפילו לא עובר מסך, מזל שהחברה שלו בסרט גונבת את ההצגה, וגם זה, רק בגלל העיניים היפות שלה (ובגלל הגוף שלה לא?). הסרט נגמר בנאום קורע לב של אופטימוס על טיבו של המין האנושי ועל אמונו הרב בנו (שמתאים לקהל של בני 6 שלומדים על העולם עכשיו), כי זה בסדר, גם לרובוטים וגם לאנשים יש מה ללמוד. ומה שאני למדתי זה שבפעם הבאה, אני בוחרת סרט. 

ניב אמר שהוא לא נהנה. (no, you think?)

חגי היה מאוכזב. 

אני חושבת שאלך לראות את "נודל".

 (גיק) 

בחורות על אופניים*

זה היה יום שבת. שלכם, ל' (המובטלת, עדיין, אהמ) ונ' (צלם מספר אחת! אבל זה רק כשהצלם הראשי לא באזור…)

* מייל מגניב למי שיגלה מהיכן ההשראה לכותרת הפוסט

לטם חיון | 20 במאי, 2007 (0:19) 3 תגובות| | נושא/ים חיי לילה | תגיות: מסריק, מכוערות, מילר, אלכוהול, אופניים, נחלת בנימין, ניב, לטם, לילה, טובורג, חיי לילה, בקס, בחורות, בירה, גינס, כוסיות.

לטם יודעת מה טוב

פורסם ע"י ניב קלדרון ב21 באפריל 2007

WTF?!?!

(תגובות יתקבלו בברכה)

ניב קלדרון | 21 באפריל, 2007 (23:35) 3 תגובות| | נושא/ים כללי | תגיות: WTF, לטם, זין, גנן אידיוט, גננות, הפארק הלאומי.

לדף הבא ←