גולנצ'יק יוצא למסיבה
קיבלתי הזמנה למסיבה הערב. צריך לצאת בשבילה מהעיר, מה שמיד מזכיר לי את תקופת התיכון והצבא, תקופות בהן פוגשים כל מיני אנשים חדשים שגרים בכל מיני מקומות שהם לא קל"ב.
בהיותי מתלבט בנוגע, החלטתי להרים טלפון לפלאפון שבהזמנה.
שלום, אני מתקשר בקשר למסיבה היום.
שלום, בן כמה אתה?
אני בן 27.
מי הזמין אותך?
אני נותן את השם ומהרהר ביני לבין עצמי כמה קטנה הרשת החברתית שהבנאדם באמת שואל אותי מה שם האדם שהזמין אותי ואם כבר התקשרתי, מה זה משנה מי הזמין אותי…
מה זו המסיבה הזו, אני שואל את הקול בצד השני.
זו מסיבה לאנשים מאל על, ארקיע, כוחות הבטחון, הוא עונה.
מה הגיל הממוצע שם?
27-28-30 הוא עונה לי. בגלל זה שאלתי אותך בן כמה אתה, הוא ממשיך.
זו מסיבת הכרויות, אני שואל?
הוא מכחכך בגרונו.
לא, זו לא מסיבת הכרויות, ואם אתה חושב ככה עדיף שלא תבוא, מדובר פה באנשים איכותיים.
טוב, תודה, עניתי לו וסגרתי.
(שניה, יש לי פאוזה, תנשמו)
אתם מכירים את זה כשיש אנשים חמומי מוח שרואים להם את הווריד במצח?
הרגשתי איך שלי התנפח. ולא כי יש לי ווריד, כי אני לא חמום מוח, אלא כי למדתי סוציולוגיה באוניברסיטה ונורא הצחיק אותי איך הוא פלט לי "אנשים איכותיים".
שאלתי את עצמי מה זה"אנשים איכותיים" ואיך מישהו מחליט להשתמש במונח החלול הזה וכמה רחוק המונח הזה ממונח אחר שכל מיני גולנצ'יקים מהפריפריה נתקלים בו כשהם יוצאים ביום שישי אחרי שסגרו 21 ולא נותנים להם להכנס למועדון לרקוד בשותף עם החבר'ה שלהם- סלקציה.
אתם חושבים שיש קשר בין אלעל, ארקיע, כוחות הבטחון, אנשים איכותיים וסלקציה?
בחורות על אופניים*
זה היה יום שבת. שלכם, ל' (המובטלת, עדיין, אהמ) ונ' (צלם מספר אחת! אבל זה רק כשהצלם הראשי לא באזור…)
* מייל מגניב למי שיגלה מהיכן ההשראה לכותרת הפוסט
התחת של המלצרית
רוצֶה קינוח?
איחח קינוח? אני בחיים לא אוכל קינוח אחרי האוכל. את רוצה מתוק אחרי כל ההמבורגר והרטבים הזה עכשיו, למלא את עצמך בכמות קלוריות ששווה לכל הארוחה הזאת?
אז מחשב?
מה מחשב עכשיו?
אצלנו המחשב זה כמו הסיגריה של אחרי. למה של אחרי? הסיגריה של אחרי, הסיגריה של לפני, הקינוח, לפעמים זה אפילו המנה העיקרית.
אז מה, מחשב זה כמו סקס?
יום ראשון בחצות, תל אביב עיר רפאים. הכל סגור או עם הכיסאות מורמים, רק במסעדה על גדות נחלת בנימין אנחנו משביעים את רעבוננו לבשר כשלטם פתאום מספרת לי שהמלצרית עושה לי עיניים. פינת נחלת בנימין, אלנבי, קינג ג'ורג' והעולם. יוני בלוך מימיני עושה עיניים לאחת, שמצלמת אותו בריפלקס, מצלם אותה בפלאפון. במלצרית, כמו שאומרים אצלנו, יש סקס. הג'ינס דיזל, והמגפיים מגזית, "250 שקל זה לא כסף כאילו" היא מנדבת כשאנחנו מדובבים אותה לגבי הנעליים, באדיבות ניב. הגבינת עיזים סנט מור הוסיפה אפטר טייסט להמבורגר מיני שלי, 160 גרם של תאווה קרניבורית.
"הבלוג שלנו נורא שיווקי", אני אומר לה. "זה רע?" היא שואלת. אני מהנהן "חצי חצי".
"לא נורא", היא אומרת, זה בא בתקופות, "גם פוסטים רגשניים ייצאו לנו".
צחקתי כשאמרתי את זה
אבל למה לנו?
כי לשנינו יש מה להגיד. את כל הזמן אומרת שאת רוצה לכתוב רכילות, שאת רוצה לכתוב אופנה, שאת רוצה לכתוב, נקודה. אז הנה, קניתי לך דומיין. לא קנית לי, קנית לנו.
בסדר, אז קניתי לנו, מה את רוצה להגיד בזה?
מה אתה רוצה להגיד בזה? מה אתה רוצה לכתוב בבלוג הזה?!
היא מכווצת את העיניים לכדי חריצים כדי להדגיש את העובדה שהיא חושבת כרגע, הוא נשען אחורה, מלטף את הבטן ואומר, נו, אז מה, מה את אומרת? אתה לא רואה שאני חושבת?! תחשוב גם אתה! אני חושב, חושב, אני פשוט לא מתאמץ לעשות פרצופים.
אז על מה נכתוב?
נו תסתכלי בתגיות תראי על מה נכתוב.