את גיליון מרץ של ה- vanity fair קיבלתי לידיי בשמחה. הוא היה כבד ומבטיח, כבר מהשער והכותרת our biggest issue ever. 500 עמודי כרומו צבעוניים שאוצרים פרסומות עם סטייל גרנדיוזי, כזה שמוכר חלומות, כתבות אופנה, כמובן, צרכנות ואפילו מעט פוליטיקה עם קריקטורה של אולמרט לצד קונדוליסה, מזכירת המדינה עם השם שהכי נשמע כמו מגפה. בלונדיות לוהטות, הובטח על השער. ואני את החוֹם שלי קיבלתי בדמות הפקת אופנה נדירה, מהזן שראוי לתצוגה במוזיאונים. אבל זו לא חוכמה, כי אי אפשר לצפות לפחות מצלמת כדוגמת אנני לייבוביץ'. האמת, כבר כמה שנים שאני נאמנה לווג. אם זה כשאני עומדת מול מדפי המגזינים היקרים בחנות שלי ב'סנטר', אם זה בחנות הספרים בשדה התעופה כשברקע הקריאה "נוסעי טיסה 567 מתבקשים להגיע למסוף" ואפילו בשירותים, כשאני יושבת על האסלה. אני יודעת שווג מבטיח, ווג מקיים. את הסיגריות אגב, אני לא סובלת. לכן, הייתי מעט סקפטית כשקיבלתי את הגיליון הזה כמתנה מחבר שחזר מניו יורק. את אוהבת אופנה, הוא אמר לי, את תיהני מזה.
כל פרט קטן בעיתון הזה הבטיח זוהר על אנושי, ניצוץ שנקנה תמורת כמה אלפי דולרים אצל המנתח הפלסטי השכונתי. בהנחה שהשם השני שלך הוא סלב, ואת גרה על ההילס של בוורלי. 300 מתוך חמש מאות העמודים שהובטחו על השער היו עמודי פרסומת, אבל זה בסדר, השלמתי עם זה מאוד מהר כשהפנמתי שאנחנו לא מדברים פה על הפקות אופנה סטייל רינגלר, עימה הסליחה, זה לא היא, זה המשאבים הכלכליים. או ליאת אשורי, שלמרות חיבתי הרבה וההערכה שלי לסגנון הסטיילינג שלה, מדוייק ונכון לשעה, אין מה להשוות את זה לסטיילינג היקר, אני נוטה להאמין, שהושקע בפרסומות של בלומינגדיילס תחת הסלוגן keep it shine, או גאפ עם khakis with attitude. שוק הסטייליסטים הישראלי לוקה בחסר וחופן בו פליטים של בי"ס עבודי לסטייל, בוגרי הקורס של משרד העבודה לתדמיתנות ובמקרה הטוב, אנשים עם חוש וכישרון שהגיעו לזה כדרך המקרה, כמו בכל הדברים הטובים.
רק על ההפקה של בננה ריפבליק יש לי דברים לא טובים לומר. שכן, ממעצמת ג'אנק פוד טקסטילי כדוגמתה אפשר היה לצפות ליותר השקעה. קונספט של עובדי משרד? נו באמת, been there done that. נכון שהבגדים שאתם משווקים מיועדים לאנשים אמיתיים עם עבודה משמונה עד ארבע ומשכורות בגובה כלבו שלום ולא עזריאלי, אבל אפשר היה לשלם עוד כמה שקלים למשרד פרסום יותר טוב ולדוגמנים פחות צפויים.
טומי הילפיגר, בהפקה קרטונית במובן הפיזי ולא התוכני. כפולת עמודים שמציגה תמונה של דוגמנית בכדור פורח, עטויה בצבעי המותג- אדום, כחול, לבן. וכפולה נוספת, בה נראה זוג יושב על גג מכונית, ברקע מבצר מדברי וכדור פורח. החוכמה הגדולה שטמונה בפרסומת הזו היא יצירת האווירה הנכונה. לא דובר שם על בגדים, אין תגי מחיר ואין שמות של חנויות. לעומת זאת, יש זוג שמשדר ויטאליות ורומנטיקה, אבל לא כבדה מדי כמו אור נרות, קלילה כמו מדי קולג'. שש מילים יש בפרסומת הזו- ניו יורק, פריס, מילנו, דובאי וטומי. אם הייתי צריכה לומר את כל זה במילה אחת הייתי אומרת אוניברסליות, אם הייתי תומס פרידמן, העולם הוא שטוח. התחושה שאיתה נשאר הצופה אחרי מבט בארבעת העמודים האלה היא התחושה שכל משרד פרסום היה רוצה למכור ללקוח הפוטנציאלי- האשלייה או אולי ההבטחה, אתה יכול להשיג הכל, כי הכל בהישג יד. במקס מארה, הלכו דווקא על הסגנון האייטיזי המוכר, דוגמניות בשיער בהיר שעבר תחת מגהץ, עם גבות מודגשות ומשורטטות גיאומטרית. הבגדים לא מחדשים הרבה, השם שווה יותר. כאמור, גם לגבי ראלף לורן. בהפקה שנראית יותר כמו תמונה ממגזין "מתחתנים 2007" ופחות כמו אופנה עילית. יוצאת דופן אחת התמונות בסט, בה הדוגמנית לבושה מקטורן קלאסי, כולל המטפחת בכיס ושילוב הידיים. מראה נקי, מושחז ומאוד, איך לומר… שאנל. יכולתי להשאר עם הספקות לגבי מידת ההשפעה של בית האופנה שאנל על ראלף לורן, אבל המטפחת בסגנון הטורבן על ראש המודליסטית, לא השאיר הרבה מקום לתהיות. קוקו, שתהיה בריאה המנוחה.
המעצב מייקל קורס בחר בטוטאל לוק בז', מעט זקן לטעמי, שיכול היה לחדש משהו או אפילו להוות אמירה לולא היו עושה זאת קלווין קליין עשור קודם, פלאס התיק אוברסייזד מעור נחש. הגודל של התיק הוא אולי הדבר היחיד שעבר מטמורפוזה. דונה קארן האמת, מזכירה לי את דורין פרנקפורט. ההפקות המונוכרומטיות או נטולות הגוונים הצעקניים, כמו גם הבגדים המאוד מדויקים. ב- DKNY כבר כמה שנים שנצמדים לקונספט האנשים והעיר, במקרה הזה- התפוח הגדול מצופה הסוכר, ניו יורק. מילה או שתיים לפרנקפורט, תל אביב. פראדה משעממים, גֵס במראה בובתי שהיה נכון בניינטיז, מצד שני, הכל זה טרנדים שהולכים ובאים. איב סאן לורן בתמונות קברטיות, דרמטיות על טהרת הסגול והארגמן המלכותיים. הבחירה בדוגמנית עם שיער כתום, כל כך נכונה כאן, זה האלפבית של סולמות צבעים- גוונים משלימים.
דיור בהפקה אנדרוגנית, יש לי איבר בתחתונים אבל מבט של ילדה בת 14 עם הורמונים משתוללים, כזה. רציתי לדבר גם על קלווין קליין יקירי, עם הכובעים והג'ינס, כי קונספט מנצח של ילדות על סף התבגרות מינית, לא מחליפים. רציתי לזרוק איזו מילה או שתיים על הוודקה grey goose, על קונבוורס שעשו לי פלאשבקים ל- TNT ועל PORTS1961 שעושים אומנות יותר משהם עושים אופנה. אבל די, אני צריכה לנשום קצת אוויר נטול מותגים וללכת לאכול יוגורט עם החיידק הידידותי.
לטם חיון
|
12 במרץ, 2007 (23:28)
אין תגובות. להיות ראשון?| |
נושא/ים
אופנה,
פירסום |
תגיות: DKNY, PORTS1961, TNT, vanity fair, מקס מארה, מיקטורן, מילאנו, אוניברסליות, אופנה, איב סאן לורן, אייטיז, ניו יורק, סטיילינג, עבודי, פראדה, פריס, פירסום, קוקו שאנל, קולג, תומס פרידמן, ליאת אשורי, טרנדים, טומי הילפיגר, בננה ריפבליק, גאנק פוד, גאפ, דונה קארן, דורין פרנקפורט, דיור, העולם הוא שטוח, הפקה, התפוח הגדול, הורמונים.
כבר בתור שהשתרך בכניסה לבארבי שעה לפני פתיחת השערים, יכולתם להריח את ההתרגשות. ילדות בנות 17 בטוטאל לוק פאנקיסטי עם עיטורי גולגולות ופוני מחומצן, חננות מהחוג לניאופיזיקה, כמה וונאבי בוהמה בשמלות מנוקדות, אחת צלמת גבוהה עם קנון ועדשה, וכמה זוגות שהביעו את חיבתם הפיזית בפומבי. הגעתי בשמונה וחמישה, כשפתיחת שערים בתשע, לתפוס מקום. עינת, האונה השנייה במוח שלי, הגיעה כמה דקות אחרי, דרשה את הכרטיסים שהזמנו מבעוד מועד באשראי חודש מראש, וחזרה לעמוד לידי בתור.
רג'ינה מבקשת לא לעשן באולם, זה גורם לה להשתעל. זה מה שהיה כתוב על השלטים המאולתרים. אז הטענו את עצמנו בניקוטין לשעתיים- שלוש הקרובות ופכרנו אצבעות בציפייה, יו, ר'גינה ספקטור בארץ! בתשע ועשרה נכנסנו, בתשע ורבע כבר היה לנו ביד בריזר אבטיח, בתשע וחצי כבר התחילה המריבה. המריבה הזו שהרסה לי את מצב הרוח וגרמה לכל ההופעה הזו להראות כמו בזבוז של 150 ש"ח, שילמתי 160, אבל עשרה שקלים היו שווים את הקטע שבו ספקטור מצחקקת ומנסה לדבר בעברית, ואת הביצוע ל- poor little rich boy. חבורה של שלושה או ארבעה בחורים, מהזן שמחשב אלגוריתמים ומעיין בשירותים בגיליונות מהאייטיז של פלייבוי, עמדו לידנו. אף אחד לא סיפר לי שהשורה הראשונה במופע עמידה היא מיקרוקוסמוס למלחמת ההישרדות הקיומית. אתה נשען לי על היד, הערתי לממושקף בעדינות, תחילה. נשען זה אנדרסטייטמנט, הוא ענה לי בטונים צורמים. אז אתה דוחף, אוקיי?! חבר שלו, אחד גבוה עם אנגלית מתנשאת ועברית עלובה, לחש בקול שהבחורה צריכה כל מיני דברים. אני, את ההצעות שלו לא אהבתי ולכן הצעתי לו ללכת לחוות חוויות מהסוג הכואב. הוא לא אהב את זה.
אני צריכה סיגריה, הודיעה לי עינת בעצבנות, אני יוצאת החוצה. השעה כבר עשרה לעשר, ההופעה אמורה להתחיל, אבל לבארבי יש תוכניות אחרות. מיואשות מהמרפקים שנדחפו לנו לצלעות וממבטי השטנה, נטשנו את קדמת הבמה ועברנו לשורות האחוריות, היכן שיש סירקולציה של אוויר. עשר ורבע בערך, לבמה עולה הבויפרינד של ספקטור, ג'ק דישל משהו, עם גיטרה ואפרו, מהסוג שיש רק לילדים טובים ברונקס. זה רק אני או שהוא מחורבן, לוחש לי באוזן טל ידידי, שפורט אקורדים יותר טובים משל דישל מתוך שינה. הוא מחורבן. נקודת השיא בהופעת החימום הזו היא ככל הנראה הקטע בו הוא מנסה לנגן מטאליקה בתור בדיחה. דישל, שנראה לעינת כמו אחד מה'סטרוקס', מודיע שימכור דיסקים שלו בסיום ההופעה. עוד כמה שירים, במהלכם טל ואני מנסים לפהק בברוטליות, כדי להבהיר את דעתנו, הספיקו, והוא ירד מהבמה. בתור הופעת חימום, הוא היה ממש קר.
ברמקולים הגדולים משמיעים אואזיס. לא להאמין, אבל הקהל בהופעה של ר'גינה ספקטור מזמזם עם האחים גלאגר בהתרגשות. לבמה עולה אחד במקטורן בהיר, שמתגלה מאוחר יותר כעיתונאי נמרוד קמר, ומציע לנו לשמוע את הערך על ר'גינה מויקיפדיה. עוד חמש דקות היא תעלה. בינתיים, נתנחם ברמיקס גרוע לשיר של kings of convenience.
צילום: עינת ויינבוים
כמה דקות אחר כך, בתרועה ובצלצולים עולה לבמה הגברת הנחמדה ספקטור, בשמלת בד שחורה ומחרוזת פנינים מזוייפות. לוק של פליטת ברית המועצות, אני לוחשת לעינת, שמהנהנת. היא פותחת בשיר קצר, נטולת ליווי אינסטרומנטאלי, יש לה יכולות ווקאליות של זמרת קברט. אחרי הצהרות התרגשות וניסיון לומר 'תודה רבה' בעברית, היא פורשת אל הפסנתר. אין ספק, לבחורה יש כריזמה, שכן הקהל שותק ומחכה למוצא פיה. היא שרה קצת מ- 11:11, הדיסק הראשון, וקצת מ- songs. האופן שבו היא שולטת במנעד הקול שלה, מדהים. היא חוזרת לגיטרה, שרה את השיר האהוב עליי you remember that time when I only smoke Marlboro… אני מתייאשת והולכת לשבת בצד, הרי אני אראה את אותו דבר, כלום. אסור לתת לאנשים מעל גובה 1.95 לעמוד בהופעות, אומרת עינת. וזה נכון, כי לא רק שהבחור הגבוה הזה מסתיר, הוא גם ממזמז את החברה שלו כאילו אין מחר, או לפחות בית וחדר.
אחרי עשרה שירים, ולא מספיק מ- soviet kitsch, לטעמי, היא יורדת מהבמה, להדרן. חוזרת, מתיישבת על הפסנתר, שרה את they made a statue of us. ויורדת, וחוזרת, ושרה עוד שיר. לא נעים לומר, אבל למרות האהבה הגדולה שאני רוחשת לגברת ספקטור, לא נהניתי. זה לא מקום להופעות עמידה. ההופעה של קרן אן, בבארבי, באוגוסט, הייתה מעולה ולא רק בגלל קרן אן- זה פשוט שהיו כיסאות. מהרגע שעלה לבמה הלבנבן עם האפרו, דמיינתי את ההמבורגר שאני הולכת לתקוע אחר כך ב'אגאדיר', חשבתי על זרימת דם לרגליים, על שירותים, רק לא על ההופעה.
מאכזב? לא נכחיש. אבל זה לא בגלל ההופעה, זו האווירה הקלוקלת, הבוצ'ית שמזמזה לעינת את התחת, והעובדה שבקבוק בריזר עולה 24 שקלים. לסיום הערב, נהיה לנו פנצ'ר בגלגל.
לטם חיון
|
11 במרץ, 2007 (17:36)
אין תגובות. להיות ראשון?| |
נושא/ים
הופעה,
קולטורה |
תגיות: אופנה, ספקטור, קולטורה, קיטש, רגינה, רכילות, תל אביב, בארבי, ברית המועצות, גק דישל, הופעה.
בואי נפתח בלוג.
אבל למה לנו?
כי לשנינו יש מה להגיד. את כל הזמן אומרת שאת רוצה לכתוב רכילות, שאת רוצה לכתוב אופנה, שאת רוצה לכתוב, נקודה. אז הנה, קניתי לך דומיין. לא קנית לי, קנית לנו.
בסדר, אז קניתי לנו, מה את רוצה להגיד בזה?
מה אתה רוצה להגיד בזה? מה אתה רוצה לכתוב בבלוג הזה?!
היא מכווצת את העיניים לכדי חריצים כדי להדגיש את העובדה שהיא חושבת כרגע, הוא נשען אחורה, מלטף את הבטן ואומר, נו, אז מה, מה את אומרת? אתה לא רואה שאני חושבת?! תחשוב גם אתה! אני חושב, חושב, אני פשוט לא מתאמץ לעשות פרצופים.
אז על מה נכתוב?
נו תסתכלי בתגיות תראי על מה נכתוב.
ניב קלדרון ולטם חיון
|
10 במרץ, 2007 (13:44)
3 תגובות| |
נושא/ים
הכרות |
תגיות: מגדר, אופנה, נשים, סוציולוגיה, פסיכולוגיה בשקל, צילום, רכילות, שיחות, תקשורת, זיונים, חיי לילה, גברים, הכרות, יחסים.
