ניב: אז על מה נדבר?
לטם: לא יודעת… עזוב אותי, אני עייפה
ניב: אני בג'ט לג, בואי נכתוב פוסט
לטם: בוא נדבר על פעילות מינית
ניב: פעילות מינית, לטם?
לטם: אתה צודק, זה זול. בוא נדבר על אינטימיות.

יש את הקטע הזה, אתה עומד בחדר מלא אנשים וזה לא שהכרת את הבחורה הזו הרגע. אולי יש ביניכם יחסי חברות או ידידות או שסתם אכפת לך ממנה, זה לא משנה, אבל אתה רוצה להביע. זה לא משנה מה, אבל אתה רוצה להגיד לה "למרות שאנחנו בחדר מלא אנשים אני מרגיש קרוב אליך", אז יכול להיות שאתה מניח לה יד על הכתף ויכול להיות שאתה מנשק אותה כמה שניות יותר משהיית מנשק אילולא היה אכפת לך ממנה.

לטם הגיעה לבקר. אני חזרתי מניו יורק אתמול, אני מת מאיך שהבחורות מתלבשות שם. הסטייל.
החלטנו לצאת לבלות. אתמול בערב טיילנו בעיר, לטם אמרה שהיא מרגישה שבעה מכל הבילויים האלה. אז טיילנו, לי הספיקה השיחה איתה, הידיעה שלא חשוב המיקום, חשובה הנוכחות והתוכן. ישבנו באוטו, לטם סיפרה לי שהיא קראה באיזה ראיון לפני שבועיים ציטוט של מישהי שאמרה ש"בתל אביב אתה תמיד מרגיש שמישהו רוצה לשכב איתך". זה שם, זה באוויר כל הזמן. אני עדיין בסטייט אוף מיינד של ניו יורק. אם המציאות נכנסת מהר מדי ליחסים it makes your dick fall. שנינו צחקנו. החנינו את האוטו בפלורנטין, ביקרנו חבר אהוב. ואת החברה שלו.

הערב יצאנו בנפרד. ניב אמר שישבתי במקום מסריח, אבל אני אמרתי שזה עניין של הקשר ושאם אתה מעשן לא אכפת לך שמסריח. ניב פשוט לא הצליח לנשום שם כשהוא נכנס להגיד שלום. שיחררתי אותו ואמרתי לו שיחזור אחר כך. חיכיתי לחבר, הוא הגיע עם מכרה. שניהם רצו פיצה. ניב (שחזר אחר כך) ואני, חיכינו שיסיימו לאכול. הלכנו למייט, היה מלא. היה וולגרי. בחור עם קעקועים יותר גדולים מהמוח שלי, שאל את ניב "אז מה, מעצבן אותך ששואלים אותך כל הזמן מה זה הקעקוע הזה, אה?" והחווה בראשו לעבר הזרוע המקועקעת של ניב. הם פיתחו שיחה. מרוב וולגריות וצעקות מבעד למסך עשן ומוזיקה מהניינטיז, נוצרה שם אינטימיות. הם הבינו אחד את השני.

אני והחבר יצרנו קשר עין. סימנתי לניב "הולכים". הלכנו לנורמן. בכניסה ישבה בחורה מתולתלת, שיחקתי אותה ווינגמן, כי אם את מסתובבת עם בנים ואת לא יכולה לנצח אותם- תצטרפי אליהם. התחלתי איתה בשביל החבר. אחר כך הם ישבו בחוץ והחליפו טלפונים. ניב ואני ישבנו על הבר. הוא היה כוסית ושתה בירה דובדבנים (הכוסית), אני שתיתי בקס (מישהו צריך ללבוש את המכנסיים בבית). הייתי כבר אחרי ליטר גולדסטאר. ישבה לידנו מישהי שסיפרה לנו שהיא מצטלמת ל"שיר שלנו" וגם משחקת בציפורלה (שנינו הולכים בהזדמנות הקרובה). היא ישבה עם השותפה שלה (22, שיער שחור, בגדים וינטג', 1.70, שם של ציפור, רציתי ליפול ממנה. גם ניב. גם החבר). החבר החליף איתה פייסבוק.

 לפני שנפרדנו, החבר חיבק ואמר נדבר, לניב הוא אמר "אולי גם איתך אני אחליף איזה פייסבוק?", ניב הנהן. הם לחצו ידיים בחום ונפרדנו. (ידעתי שזה יהיה שידוך טוב).

ברגל על קינג ג'ורג' דיברנו על דרמות ואיך הן משפיעות על יחסים, ניב אמר שזה שליטה באחר, אני כבר הייתי עייפה.
עלינו על מונית, יצרנו קשר עין.

ShareThis

אני חווה סוג של רוויה מהעיר הזו, שמתחילה להרגיש לי קטנה, בזמן שאני יושבת על הבר בכל מיני מקומות, בנמל או ביפו או ברוטשילד או ברמת החי"ל והגבר שיושב לידי מתעסק בניהול מוצר או פיתוח עסקי או תכנות והוא בטח עובד בהיי טק ואם לא אז הוא בתקשורת או בשיווק. ואם הוא סתם סטודנט אז הוא בטח הולך לידי ברחוב עם הידידה המגניבה שלו שיש לה להקה, והם מדברים על המרצה הזה וההוא וכמה קשה למצוא דירות בת"א. בבוקר יושבים בבתי קפה עם הלפטופ ומדברים על עיתונות ומשכורות ואיך לעשות כסף, או אקזיט או על הבחורה ההיא שהם יצאו איתה. ובצהריים יוצאים לצהריים, בראנצ' אם תרצו, וקיץ עכשיו ומזיעים, בזמן שעומדים בתור בכניסה למסעדה בקינג ג'ורג' שכולם הולכים אליה או בשד' רוטשילד ומזמינים אסקלופ או סינטה או סלט שורשים עם טופו ומשאירים טיפ שהוא הרבה יותר מעשר אחוז. עוצרים בקיוסק, קונים פרלמנט או ווינסטון או אל-אם לייט או מרלבורו, וחושבים מה יהיה בערב. ועובדים קצת ועושים צחוקים וחושבים על תואר ראשון או על תואר שני ועל הבחורה ההיא שיצאת איתה. בערב אתה יוצא לאותם מקומות.

אולי אתה הולך לנמל ועומד בתור בכניסה ומנסה להזכר אם יש סיכוי שהיית עם הסלקטורית הזו בתואר הראשון או בצבא או שפעם יצאת עם אחותה ואם לא, אתה מקווה שאתה מכיר מישהו שמכיר אותה או מישהו שמכיר את מי שמכיר את זה שארגן את האירוע הזה. ואז הצלחת להדחס למסיבה ואתה אוכל אדממה ושותה שליש גולדסטאר או טובורג גרין או קורונה, בזמן שאתה מעשן עוד סיגריה, ומקטר על זה שנורא קשה להפסיק לעשן והיי, איך הבחורה הזאת, נראית סבבה מעניין אם החזה שלה אמיתי או מנותח. אין מצב שזה אמיתי. דחוס לך וחם ואת מתלבטת אם הבחור הזה עכשיו התחכך בך בגלל שצפוף או בגלל המחשוף ונמאס לך להזיע ואת מתה כבר שיפתחו את הדלת ותצאי החוצה כדי לשבת על הבר ולדגמן את המחשוף שלך ולשכל רגליים ולעשן עוד סיגריה ולקטר כמה הלחות הזו עושה רע לשיער. את מדברת עם הבחור שיושב לידך על הבר, הוא מתעסק בפיתוח עסקי או שקר כלשהו אחר, והוא בן עשרים וחמש או עשרים ושמונה או שלושים ושתיים והוא והחבר שלו מדברים על הבחורה ההיא שהוא יצא איתה. ומשעמם לך, כי את בחורה ואת לובשת שמלה ונועלת נעלי עקב והן נתקעות לך בדק של הנמל ואת לא מבינה איך קרה שעמדת יותר מחמש דקות בתור.

כולן לובשות שמלות הקיץ. בצהוב או ירוק או לבן עם קשירות מסובכות כמו סטטיסטיקה ב', ומסדרות את האין חזייה שלהן כאילו אין מחר והעקבים מציקים להן אבל הן לא יגידו מילה כי בשביל להיות יפה צריך לסבול ומעניין אם הבחור הזה הסתכל עליך בגלל העיניים היפות או החזה המנותח. את עומדת עם חברה שלך ומחזיקה שמפניה או פרנג'ליקו או מידורי סאוור וכואבות לך הרגליים ואת מתה מקנאה על הבחורה הזו שמתחבקת עם החבר שלה, כי רואים שזו לא אינטימיות של דייט ראשון ואת לא מבינה למה הוא לא התקשר. את מסמנת מטרה, הוא כנראה בן עשרים וחמש או עשרים ותשע או שלושים והוא לובש חולצת פולו או חולצה מכופתרת מקסטרו מן או רנואר מן או שקר כלשהו אחר שמייקר את מחיר הבד בעשרות אחוזים. הוא נועל נעליים שחורות של רוקפורט או חומות שהוא קנה בדיוטי פרי בטיול סקי בשנה שעברה, או כפכפים אם הוא עבר את גיל עשרים וחמש וגילה שהוא מעדיף נוחות והיי, בכל מקרה תסתכלי עליו, יש שלוש נשים על כל גבר אחד בארץ הזאת וכולם מתרכזים בגוש דן ויש לו קרחת או שיער קצוץ או שהוא מסדר את הבלורית שעה לפני שהוא יוצא מהבית. או קוקו שאמא שלו מציקה לו שיוריד מאז שהוא חזר מדרום אמריקה.

יש לו נוקיה או אייפון או בלקברי והוא לא מבין שהברמנית נחמדה לכולם. את שואלת במה הוא עובד והוא מספר לך שקר כלשהו, ואת מחייכת ומנופפת את השיער הארוך שלך אחורה, אלוהים, כבר אמרתי כמה הלחות הזו עושה שמות בשיער? מאיפה אתה במקור, כן, אני מכירה משם משהו, היה איתי בסטאז' או בתואר או שיצאנו עם אותו בחור. שגילה שהוא מעדיף גברים או שקר כלשהו אחר. זה יום שישי ואת אוכלת ארוחת ערב אצל ההורים או אצל חברים שטסים לחו"ל או עם ידיד שלך בבית קפה. חברה שלך מתקשרת, היא לא מבינה למה הוא לא התקשר. אתם משאירים טיפ. הולכים. ליום הולדת או לשבת על הבר או לשזוף עיניים במלצריות, וכבר נהיה שלוש ואת עייפה וההוא שלא התקשר מסמס לך. יש המון רעש, את יוצאת החוצה לדבר. הדי-ג'יי כבר מזמן לא אלוהים ומשמיעים את הדורבנים או את מוניקה סקס או את אסטל או את בלונדי ואולי אפילו אינפקטד משרום. את לא מבינה מה את עושה שם. הוא מספר לך שהוא יצא עם מישהי והוא נורא שמח שיש לו אותך בשביל שיחות רציניות וכמה כולן אותו דבר והן לובשות שמלות ירוקות או צהובות או עגילי שנדלייר והולכות על עקבים אפילו שאתה רואה שלא נוח להן ואת לא מספרת לו שהגב הורג אותך ונמאס לך לרוץ לשירותים כל שנייה בשביל להשתין אחרי ששתית שני שלישים והבטחת לעצמך שמחר מפסיקים. וזה היה אתמול.
k
את בת עשרים וחמש ואת מדברת עם חברה שלך על תואר שני למרות שאת מעדיפה שמלה לבנה ופגישות עם ההורים ותינוק ודירה בצפון העיר ואיזה יופי, ההורים שלה החליפו אוטו, מה שלום אח שלך, אשתו ילדה כבר? תמזגי לי קצת בירה, אני לא רוצה הרבה, זה משמין. דיברתי עם הבוס שלי או עם הראש צוות או הראש קבוצה ואמרו שיטפלו לי במשכורות ואוי, איזה ייאוש למצוא דירה בת"א. אני לא מבינה למה הוא לא מתקשר, שמעת על המסיבה ההיא? כן! אני לא מבינה איך היא הורידה אותי מהחברים שלה בפייסבוק. זה שוב האקס שלך מצלצל, מה תגידי לו, את האמת או שתספרי שאת כבר יוצאת עם מישהו. לכי על האמת, הוא בחיים לא יאמין.

זה שוב יום ראשון. יש מסיבה עברית בכל מקום שמחשיב את עצמו ובין שבע בערב לשבע בבוקר תמצאי את עצמך מחליפה טלפונים עם הבחור שבעשר בבוקר לא היית יורקת לכיוון שלו. את יודעת שקוראים לזה החידלון של חיי הלילה ולא גילית אמריקה וסתם נמאס לך, אולי את קצת מדוכאת. אבל את הולכת על דיזינגוף ומתלבטת בינך לבינך- אולי להאריך את השיער, ללבוש שמלה ירוקה או צהובה ועקבים, אם כבר. את עוצרת בקיוסק. קונה סיגריות ובקבוק מים. הלחות הזו עושה לשיער ממש רע, מה יהיה.

מקדימים את שעות היציאה, אומרים שזה הכי 'המשרד' ו'אלי מקביל' לצאת בשבע בערב וללכת לישון באחד עשרה. זה גם עולה בקנה אחד יחד עם המנוי לחדר כושר שאתה לא משתמש בו אבל לא נעים לך לבטל, והכרטיסייה לשיעורי יוגה והקבלה על הסדנה של אלן קאר להפסקת עישון. ליד המיטה יש לך את "למה גברים מתחתנים עם ביצ'יות" אבל את מעדיפה לקרוא במוסף על השחקנית ההיא שגילתה את עצמה והיא נורא מאושרת עכשיו מאז שהיא אמא והיא לא מבינה איך זה לא קרה לה קודם. את שותה שמפניה או יין לבן או יין אדום ומסדרת את הליפסטיק בפעם המיליון הערב. ג'אנגל ליפסטיק. את ניזונה מההגיגים של קנדיס בושנל, שזה הכי דניאל סטיל שנת 2008 שיכול להיות. אז פעם הן היו מחכות להוא שהלך למלחמה, היום הן מחכות שהוא יחזיר טלפון.

עזבתי את העיר

לוטם.

ShareThis

אתמול, בשעה שישבו בסלון של הקלדרון עם כמה מחבריו, זרק האחד, תאגורי שמו (תלכי, תבואי, תשארי), אז מה, אצל חרדים יש מלא פורנו ברשת. אין, הרשת שלהם מפוצצת בזה. לא סתם פורנו, סוטה במיוחד, אמרתי. אתם חושבים שיש איזשהו סוג של פורנו שלא קיים…? זרק מישהו. חוק 34 של האינטרנט, אמר עודד קובע שעל כל נושא שאתם יכולים לחשוב עליו יש פורנו, ומפה לשם, התחילו להזרק ז'אנרים כמו פורנו עכברים (שזה כמו תופסת עכברים, אבל לא) ופורנו אוריגמי מפיות (הימור שלי, יש אתר כזה ויש לו סיומת יפנית). פורנו סנאים! פורנו גיקים, שזה לגמרי סטארט אפ, כי בתור פור פליי נקבל בחור סטייל ג'ובס ממשמש באופן חד משמעי את הגאדג'ט שלו, וכחומר סיכה נקבל מפרט טכני. הערת המחבר(ת): יש דבר כזה, כנס המפתחים השנתי של אפל.

אבל פורנו חרדים, הם חרדים שזה יצליח. איזה סרטים יש להם? אז כאן, בחשיפה בלעדית,
מוגשת לכם הרשימה הלא מלאה והלא מצונזרת של להיטי הדוס-פורן מבית הלייבל Holes in the Sheet.

הלהיט הידוע "חגיגה במקווה" וסרט ההמשך "הבלנית מכה שנית". "ארבע אימהות ושלושה אבות", הסרט התקופתי "קריעת ים סוף". וכמובן, להיט כל הזמנים "סדום ועמורה" וההמשך שלו "לוט ובנותיו". הסרט האדום למהדרין "בתיבה של נוח". "שלמה ואלף הנשים", מרתון בהופעת אורח של בת עמי מנחם, הכוכבת המוכרת מסדרת סרטי "חגיגה באולפנה" המתכתב באופן מובהק עם סרט העומק "ישיבת הרב". סרט הסאדו מאזו הכשר- "חגורת הצניעות" ואיך אפשר בלי "תרי"ג מצוות", שש מאות ושלושה עשר בחורים בשעה וחצי של שכרון חושים.

ניב: יש את "חוזרים למקורות"
לטם: שזה טוב כמעט כמו "משתטחות על קברי צדיקים"
ניב: חשבתי שאת יותר בקטע של "הסנה הבוער" ו"שבי שומרון"
לטם: בשבילי רק הארד קור, "מתחזקים בתקוע"
ניב: טוב, מיצינו סרטי פורנו של חרדים, אפשר לחזור לאמצ'ור פורן?
לטם: רק חסר שנתחיל לתת. לינקים.

ShareThis

ניב: סלולרי זה כזה ניינטיז.
לטם: לקבוע חצי שעה מראש זה הכי 2008.
ניב: לא! אייפון זה לגמרי 2008.

לטם: אפשר לקבל קשיות בבית הזה?
ניב: קשיות זה לחלשים!
לטם: אתה חייב לעשות מזה סטיקר ולתלות אותו על המקרר מתחת למגנט של החייזרים (פרסומת חינם!)

ניב: שמעתי שהתחילו איתך בַּמסיבת חייזרים.
לטם: ו…?
ניב: שמעתי שהיו צריכים לעמוד בתור.
לטם: עזוב אותך, מי סיפר לך את השטויות האלה?
ניב: מה את מכחישה?!
לטם: אני מכירה את הזכויות שלי, ראיתי מלא סדרות אמריקאיות שעוצרים אנשים.
ניב: תפשקי רגליים, יש לך את הזכות לשתוק.
לטם: הם כולם אומרים לי את זה.

ניב: שמעת שאולמרט קנה סיגרים בכסף של טלנסקי?
לטם: הוא גם לא קיים יחסי מין עם האישה הזאת!
ניב: שולה?
לטם: לא שולה, מוניקה.
ניב: ומה את אומרת על קלינטון?
לטם: ביל?
ניב: לא ביל, הילארי.
לטם: מזל שהם סגרו את הבסטה אחרי צ'לסי.
ניב: איך אברם גרנט נכנס לשיחה?
לטם: ליברפול קרעו את צ'לסי כמו שבילארי תקרע את אובאמה.
ניב: אמן.
לטם: תמיד רציתי גבר שיגיד אמן על כל משפט שלי. סתם, לא.

לטם: בוא למיטה.

(לטם: אני לא יודעת אם לתת לך לפרסם את הפוסט הזה.
ניב: זה גם הבלוג שלך, מה את לא יודעת?
לטם: אבל אתה זה עם האצבע על ההדק. אההה… מקלדת)

ShareThis

מאז שובי לעולם הפו"פ האכזר, הקר והמנוכר, היכן שגברים הם לא ציידים ואפילו לא מלקטים, הם מקסימום אנשי היי טק (עוד לא פגשת את אלה שהם אמנים מותק, או מוסכניקים, או עובדי מכולת), ליקטתי, בתור האישה הטיפוסית שאני לא, כמה תובנות אודות דייטים ראשונים. אחרי שצלחנו את מחסום השיחה, בין אם זה מהיכרות דרך מכר של מכר, אם באדיבותה של מלצרית חביבה (ותודה לכל המלצריות של הרוזה) ואם בחסות החשיכה וכמות מספקת של אלכוהול, נותרה סוגיית הדייט הראשון. זו לא סוגיה, זו משנה סדורה.

כלומר, החלפנו טלפונים ומה הלאה? זה טוב ויפה שאתה מספר 443 בזיכרון של הפלאפון שלי, אבל זה לא נותן לי כלום. אני, וזו לא דוגמה, מעדיפה לתת את המספר ולחכות. התקשר? מה טוב. לא התקשר? הפסד שלו. אם לקחתי מספר והתקשרתי, כנראה שהבחור מוצא חן בעיניי ברמות שלא נראו כאן מאז שדודי בלסר נמרח על איילון, חמישה מטרים של פיקסלים צפופים על פני בניין מפויח, ואני חגגתי יומולדת ארבע עשרה. זה קורה פעם- פעמיים בשנה, נמשך בין שבוע לשלושה חודשים, ואז הדופמינים שוככים ואני שבה לחיי הסוערים תוך אקרובטיקה נדירה של כפיות עם עצמי (כרית אחת לי, אחת לאשה ואחת לבטן. נ"ק).

פעם, ממש מזמן, עוד בהיותי עובר אורבני קטן, שלא יודע מה ההבדל בין אלנבי ללילינבלום, התייחסתי לכל דייט כתסריט הרה גורל שבכוחו לקבוע את עתידי הרומנטי. היה זה ג' שניפץ את האשליה. הוא לא טרח לשלם, לא טרח להתקשר יום וגם לא יומיים או שלושה אחר כך, וציין בפני בפרוטרוט מה בדיוק ציפיותיו מהפגישה איתי, תוך עיוות פניו בשומעו את הטיעון המנצח שלי "אולי כשנצא פעם שנייה". את החותמת על אותו דייט גורלי שמה הסלקטורית של האברקסס, כשלא האמינה שאני בת עשרים וארבע. בצדק.

מאז, אני מתייחסת לכל יציאה שכזו, כהזדמנות להכיר מישהו, בן אדם. דייט הוא הזדמנות לשיחה מעניינת, ארוחה טובה, מסיבה מוצלחת ומקסימום, הכרתי עוד מישהו. לא נעים להודות, אבל כאלה של דייטים של 'במקרה' אף פעם לא מגיעים רחוק, לפחות אצלי. רק הכרויות של דרך-חבר- של, או החבר- של- האחות- של, כאלה, מוכיחים את עצמם כבסיס להכרות יותר עמוקה (mutual friends). המילה לא במקום, הלאה.

סוגיית התשלום
אגדה אורבנית לא מופרכת בכלל מספרת על בחורה צעירה ומצודדת (מצוננת?)שנהגה לצאת עם בחורים, להזמין את הוויסקי הכי יקר בתפריט, ולראות אותם מתפתלים שעה שהם מגישים את כרטיס האשראי (דוחֶה, סיפרתי לך?!). איום ונורא. בתור בחורה, יהיה זה הוגן לא להזמין שום דבר שלא היית מוכנה לשלם עליו בעצמך. גם אם הבחור מרוויח פי עשר ממך, את רוצה שוויון? תדרשי אותו לעצמך, ותקיימי. כשמגיע החשבון, תסתכלי עליו גם, תשלפי את הכרטיס, תציעי לשלם. אם זה דייט ראשון, תנהלו את השיח הבא "לא, תעזבי, עליי הפעם…" יאמר הבחור. "אתה בטוח?" תשאלי אותו במבט תמה. "כן, כן" יאמר ויניח את הכרטיס על המגש הקטן. את תחייכי ותגידי "פעם הבאה אני" ותתכווני לזה. בדייט השני, יקרה אותו הדבר, בדייט השלישי- תתחלקו, אין סיבה לרושש אותו.

ייזכר לטובה ש'. זה היה בפברואר שנה שעברה, עמדתי עם חברה ליד המאדאם, בחור גבוה ונאה יצא משם. המבטים הצטלבו. הוא חייך, אני חייכתי. הוא המשיך ללכת, הסתובב אליי. אני הסתובבתי גם, שאלה הייתה בפניו. הוא חזר על צעדיו, ביקש את המספר הטלפון שלי ונעלם בתוך אוטו אפור. בדייט הראשון שתינו המון, הוא שילם. בדייט השני, הוא שילם. אבל נתן לי לשלם על הגלידה ותירץ "אם את מתעקשת". זה היה חינני. ומאותו רגע, להתחלק היה הגיוני.

סוגיית הטרמפ
עוד לפני שהגעתם להתיישב איפשהו, אתם צריכים להגיע לשם בדרך כזו או אחרת. אני גרה ברמת גן. אני לא אצפה מבחור שגר במרכז ת"א לבוא לאסוף אותי. גם דרום ת"א זה לגיטימי, אני אגיע בכוחות עצמי. אין לבחור אוטו? מילא. אבל אם יש לו והוא גר מרחק סביר ממני, הצעה היא המינימום הנדרש. אם הוא גר רחוק, אני כנראה אגיע למסקנה בכוחות עצמי ואסרב לטרמפ בנימוס, הרי הסתדרתי יפה מאוד עד עכשיו גם בלי זה, אבל תציעו, זה לא עולה כסף.

ח"ח לע' החמוד, שהיה לו קטנוע 125 סמ"ק, ולמרות זאת הוא התעקש להגיע מצפון ת"א עד לביתי, כדי שחס וחלילה לא תדרוך רגלי על רצפת אוטובוס. זה היה נובמבר והיה קר, אבל רומנטי. בדייט החמישי שלנו, כמדומני, עשה הבחור תאונה בכביש היוצא מהרחוב שלי. לבחור שלום, לקטנוע גם. לזה קוראים "הקרבה". לא, אני לא רצינית (לשנייה האמנתי שכן, דמאט אני תמים).
להתנשק או לא להתנשק
כצאצאי דור ה- Y, אנחנו מצפים שהכל יקרה מהר, דייט- שניים, גג שלושה, ולמיטה. לא עבד טוב? כנראה שבצדק, לא הייתה שם תקשורת, בטח שלא הרגשתם בנוח. לפעמים זה מתאים, יש תקשורת, יש כימיה ודייט ראשון או לא, שניכם יודעים שזה יקרה אז למה לדחות את זה. אבל אם אין התרגשות באוויר או מינימום כימיה, אל תביאו את זה בכוח. אף אחד לא קבע שצריך להתנשק בסוף הדייט הראשון, כי אפילו בשביל נשיקה צריך לעיתים למוסס מבוכה, ובלי תקשורת, זה בלתי אפשרי. אז תרדו מזה, מה שצריך לקרות- קורה. אם עברו ארבעה דייטים ולא הייתה נשיקה? שמישהו ירים את הכפפה ויגיד שזה לא זה והיה נחמד ויאללה ביי.

סוגיית המגע היא כנראה הרגישה מכולן. תוותרו על האגו ועל הספקות, לא היה מגע בדייט הראשון או השני, זה לא מעיד על מידת המשיכה. זה מעיד על מידת הנוחות ותו לא. מה שנכון לגיל שש עשרה, נכון גם פה, אל תלחצו.

לסיכום,
אחרי שרצחתי את קארי ברדשאו וגנבתי לה את הטור, עדיין התעוררתי וגיליתי שאני חיה בגוש דן והשנה היא 2008 ובחורים שפותחים בשבילי את הדלת מביאים לי את הקריזה. יש סיכוי שלאחר כתיבת שורות אלה, יסתובבו בעולם כמה בחורים מפוחדים, כאילו הם מינימום נכנסו בטנגה לבריכת מי קרח, ויגידו לעצמם "אני עם בלוגרית לא יוצא" (את בלוגרית???). אז תנשמו עמוק ותישענו אחורה, בנות גם ככה מספרות הכל לחברות שלהן, אז פוסט הוא שיחת הטלפון של עידן התוכן (ישר לטגליין למעלה), כולל האקסהיביציוניזם וההתממשקות לפייסבוק.

ShareThis

ShareThis

זה היה יום קריר אי שם בתחילת פברואר, ההורמונים עלו לי לראש, קפא לי התחת ומאיזושהי סיבה עלומה הנשגבת מבינתי הוצאתי מפי את המשפט "רוצה לשנות את הסטטוס בפייסבוק?" מר בחור דאז, בחור בינארי והגיוני לכל הדעות עשה פרצוף חושב, חייך, צחקק ושינה את סטטוס היחסים בפרופילים של שנינו באבחת מקש. לא עוד בחורים רנדומליים שמקליקים עליי יס ב"האם אתה מעוניין?" (התרגום העילג במכוון), לא עוד גברברים צעירים ששולחים לי הודעות "הלו בובה" באישון לילה.

הסרתי את אפליקציית ההיכרויות (הגרועה ממילא) ובמשך חודשיים וחצי נמנעתי בסגפנות השמורה לנזירי זן, מלהקליק יס על תמונות של קירחים חייכנים וחננות מצודדים ב"האם אתה מעוניין". חוץ מבפעמים שלא, ואז נאלצתי להשיב להודעות אינבוקס נוסח "יש לך חבר ואת מקליקה עליי יס?! זה נוגד את האתיקה של האפליקציה"( חחח, גט א לייף, חבר). ובכן, עימכם הסליחה אותם מתי מעט. אפילו בקפה נעשיתי "במערכת יחסים". יכולתי ממש לחוש את הבורגנות זורמת לי בעורקים. ידידי היקר שייקה אף העיר שאם אני אמשיך ככה אני עלולה למצוא את עצמי יום אחד (וזה יום מאוד רחוק, כן?) נוהגת במשפחתית כשבמושב האחורי ילדים צורחים עליי ואני אפילו לא יכולה להשליך אותם החוצה, כי הם שלי.

החיים זרמו על מי מנוחות, אני פלרטטתי בהודעות פרטיות, בחורות לא מושכות בעליל הקליקו יס על החבר שלי ב"האם אתה מעוניין", אני שלחתי לו "נוטי גיפטס", הוא שלח לי את "מתנת היום" וכתב לי על הוול. וכך, למשך חודשיים וחצי יכולתי להתהדר בלינק ישיר לסטודנט מוצלח אצלי בפרופיל והוא מצידו, זכה ללינק אליי. יותר מזה?

כך היה עד אתמול. מסיבות השמורות עימי (סתם, הוא לא הוריד את הקרש של האסלה והחליט לעזוב את הלימודים) (סתם, לא) זה נגמר. נשארנו ידידים, אנחנו אנשים בוגרים (כלומר הוא בוגר, אני קטינה) (לא, תירגעו). אז מה, צריך לסכם את העניינים הטכניים עכשיו, לא? שאלתי. והוא צחקק מהעבר השני של הטלפון ואמר "כן, את רוצה שאני אטפל בזה?" אני מצידי השבתי "כן, כן" וגם אמרתי "ממש כמו לחתוך בבשר החי, לא רוצה לב שבור במיני פיד שלי" אבל זה היה בלב, אז הוא לא שמע (את מאשימה אותו שהוא היה חרש?).

ואז החיים התחילו באמת. כלומר, הזוגיות היא טובה ויפה אחרי שמיצית את שאר האפשרויות. אבל נדמה שיותר משאני "יצאתי ממסגרת. ועוד בחג החירות!" כמו שציין מכר מרשימתי (רק אחד ציין?), במשך כל אותם שלושה וחצי חודשים ששמרתי אמונים, גברברי ארצנו לא שקטו על השמרים, והופעתו של לב שבור לצד שמי במיני פיד הוא רק סיבה טובה לחזור לשלוח לי הודעות "הלו בובה", "היי מותק" ו-"מזל טוב על הפרידה". האגו שלי לא יכול היה לבקש יותר. ועוד יומיים אחרי השקתו של הצ'אט המדובר, עכשיו אני יכולה לפלרטט בלייב! (לטם, כולם יודעים את זה, רק חיכו, זאבים!)

דעו לכם שהופתעתי לטובה ממערכת התמיכה החברתית שרשימת המכרים שלי בפייסבוק הציעה לי, שעה שסיימתי לעשות רגליים ותהיתי ביני לביני למי להתקשר ראשון. סתם, ישבתי אצל חברה ואכלתי גלידה (שמנה), אבל אל תספרו לאף אחד. כמה פשוט זה נעשה מרגע שהסרנו את הלינקים אחד לשני, עכשיו אני שוב סינגלית ותעיד על זה תיבת האינבוקס שלי, שמזל שאינה יכולה לדבר. זה הציע בירה, ההוא הציע דיון סוער ואני, אני נשענתי אחורה ואמרתי לעצמי "מזל שאני גרה בגוש דן ומזל שהשנה היא 2008 ומזל שיש אינטרנט ומזל שאני לא גרה בכפר שכוח אל עם דעות קדומות, אחרת כבר מזמן היו סוקלים אותי באבנים". אבל הכי קרוב לזה היו הפוקים. אלוהים, כבר שכחתי איך מפקקים. (איתי דווקא לא היתה לך בעיה, האני)

אז בכוחות אחרונים, שכן לתחזק יחסים זה מאוד מעייף, הקלדתי את מספר הטלפון שלי שוב. ושוב. והחזקתי את עצמי בכוח שלא לפתוח קבוצה "יד ראשונה מצלם לשעבר. אה לא, יד שנייה ממתכנת. מצב טוב, שמורה כמו חדשה, מודל 88" (הלו הלו, להירגע פה, את שומעת?! פה זה לא שוק). תודו שזה יכול היה להיות משעשע. וזה עוד לפני שיצאתי מהבית. תזכירו לי לנשק (על הלחי!) את מארק צוקרברג כשניפגש. (אם אני אפגוש אותו אני אגיד לו שיש לו מעריצה)

אני רוצה להודות לאלוהי ה- IP, על שורות סטטוס, על הזמנות לאירועים, על אפליקציות מפגרות שטורחות לשלוח לי למייל הודעה כמו "איקס היה מעדיף לשכב איתך מאשר להתחתן איתך או לרצוח אותך". על עשרות אלפי פרופילים שעיניי עוד לא שזפו, על אפליקציות טיפשיות עוד יותר שמאפשרות לי לקבל מידע הרה גורל כמו מי הייתי אילו הייתי דמות ב"סקס והעיר", אפליקציות שמאפשרות לי לדרג תמונות של כוסיות וכאלה שבהן אני מגלה שאם כבר לחיות בחו"ל אז הכי מתאים לי ניו יורק (שיואו, מישהו טרח לכתוב אפליקציה בשביל לומר את המובן מאליו). ועל אקס אחד ליברלי במיוחד שיצחק כשהוא יקרא את זה. (מי אקס, אני?!)

אם אתם מחפשים אותי, אני כנראה מכתתת רגליים לראיונות עבודה ולא יכולה לענות לכם כי אז יתקעו לי העקבים ברווחים שבין מרצפי המדרכה, או שאני סתם מסננת. מאוד ייתכן שבשעה זו אני שותה בירה בחוף הים לכבוד העובדה שצהריים עכשיו, וזה יותר טוב ממר קלדרון שטס עד מזרח אסיה כדי לשתות מקוקוסים ולעשות פרצופים עסוקים. אם לא זה, אני כנראה חוגגת את הצלתם של החייזרים (לכו תצילו חייזר!) (אני דווקא מלטף חוצן), את תחילת הקיץ ואת השלתם של חמישה קילוגרמים מיותרים בהחלט. היו שלום.

ShareThis