לטם: אפילו ההורים שלי קוראים פה
ניב: סלולרי זה כזה ניינטיז.
לטם: לקבוע חצי שעה מראש זה הכי 2008.
ניב: לא! אייפון זה לגמרי 2008.
לטם: אפשר לקבל קשיות בבית הזה?
ניב: קשיות זה לחלשים!
לטם: אתה חייב לעשות מזה סטיקר ולתלות אותו על המקרר מתחת למגנט של החייזרים (פרסומת חינם!)
ניב: שמעתי שהתחילו איתך בַּמסיבת חייזרים.
לטם: ו…?
ניב: שמעתי שהיו צריכים לעמוד בתור.
לטם: עזוב אותך, מי סיפר לך את השטויות האלה?
ניב: מה את מכחישה?!
לטם: אני מכירה את הזכויות שלי, ראיתי מלא סדרות אמריקאיות שעוצרים אנשים.
ניב: תפשקי רגליים, יש לך את הזכות לשתוק.
לטם: הם כולם אומרים לי את זה.
ניב: שמעת שאולמרט קנה סיגרים בכסף של טלנסקי?
לטם: הוא גם לא קיים יחסי מין עם האישה הזאת!
ניב: שולה?
לטם: לא שולה, מוניקה.
ניב: ומה את אומרת על קלינטון?
לטם: ביל?
ניב: לא ביל, הילארי.
לטם: מזל שהם סגרו את הבסטה אחרי צ'לסי.
ניב: איך אברם גרנט נכנס לשיחה?
לטם: ליברפול קרעו את צ'לסי כמו שבילארי תקרע את אובאמה.
ניב: אמן.
לטם: תמיד רציתי גבר שיגיד אמן על כל משפט שלי. סתם, לא.
לטם: בוא למיטה.
(לטם: אני לא יודעת אם לתת לך לפרסם את הפוסט הזה.
ניב: זה גם הבלוג שלך, מה את לא יודעת?
לטם: אבל אתה זה עם האצבע על ההדק. אההה… מקלדת)
דייט והעיר הגדולה
מאז שובי לעולם הפו"פ האכזר, הקר והמנוכר, היכן שגברים הם לא ציידים ואפילו לא מלקטים, הם מקסימום אנשי היי טק (עוד לא פגשת את אלה שהם אמנים מותק, או מוסכניקים, או עובדי מכולת), ליקטתי, בתור האישה הטיפוסית שאני לא, כמה תובנות אודות דייטים ראשונים. אחרי שצלחנו את מחסום השיחה, בין אם זה מהיכרות דרך מכר של מכר, אם באדיבותה של מלצרית חביבה (ותודה לכל המלצריות של הרוזה) ואם בחסות החשיכה וכמות מספקת של אלכוהול, נותרה סוגיית הדייט הראשון. זו לא סוגיה, זו משנה סדורה.
כלומר, החלפנו טלפונים ומה הלאה? זה טוב ויפה שאתה מספר 443 בזיכרון של הפלאפון שלי, אבל זה לא נותן לי כלום. אני, וזו לא דוגמה, מעדיפה לתת את המספר ולחכות. התקשר? מה טוב. לא התקשר? הפסד שלו. אם לקחתי מספר והתקשרתי, כנראה שהבחור מוצא חן בעיניי ברמות שלא נראו כאן מאז שדודי בלסר נמרח על איילון, חמישה מטרים של פיקסלים צפופים על פני בניין מפויח, ואני חגגתי יומולדת ארבע עשרה. זה קורה פעם- פעמיים בשנה, נמשך בין שבוע לשלושה חודשים, ואז הדופמינים שוככים ואני שבה לחיי הסוערים תוך אקרובטיקה נדירה של כפיות עם עצמי (כרית אחת לי, אחת לאשה ואחת לבטן. נ"ק).
פעם, ממש מזמן, עוד בהיותי עובר אורבני קטן, שלא יודע מה ההבדל בין אלנבי ללילינבלום, התייחסתי לכל דייט כתסריט הרה גורל שבכוחו לקבוע את עתידי הרומנטי. היה זה ג' שניפץ את האשליה. הוא לא טרח לשלם, לא טרח להתקשר יום וגם לא יומיים או שלושה אחר כך, וציין בפני בפרוטרוט מה בדיוק ציפיותיו מהפגישה איתי, תוך עיוות פניו בשומעו את הטיעון המנצח שלי "אולי כשנצא פעם שנייה". את החותמת על אותו דייט גורלי שמה הסלקטורית של האברקסס, כשלא האמינה שאני בת עשרים וארבע. בצדק.
מאז, אני מתייחסת לכל יציאה שכזו, כהזדמנות להכיר מישהו, בן אדם. דייט הוא הזדמנות לשיחה מעניינת, ארוחה טובה, מסיבה מוצלחת ומקסימום, הכרתי עוד מישהו. לא נעים להודות, אבל כאלה של דייטים של 'במקרה' אף פעם לא מגיעים רחוק, לפחות אצלי. רק הכרויות של דרך-חבר- של, או החבר- של- האחות- של, כאלה, מוכיחים את עצמם כבסיס להכרות יותר עמוקה (mutual friends). המילה לא במקום, הלאה.
סוגיית התשלום
אגדה אורבנית לא מופרכת בכלל מספרת על בחורה צעירה ומצודדת (מצוננת?)שנהגה לצאת עם בחורים, להזמין את הוויסקי הכי יקר בתפריט, ולראות אותם מתפתלים שעה שהם מגישים את כרטיס האשראי (דוחֶה, סיפרתי לך?!). איום ונורא. בתור בחורה, יהיה זה הוגן לא להזמין שום דבר שלא היית מוכנה לשלם עליו בעצמך. גם אם הבחור מרוויח פי עשר ממך, את רוצה שוויון? תדרשי אותו לעצמך, ותקיימי. כשמגיע החשבון, תסתכלי עליו גם, תשלפי את הכרטיס, תציעי לשלם. אם זה דייט ראשון, תנהלו את השיח הבא "לא, תעזבי, עליי הפעם…" יאמר הבחור. "אתה בטוח?" תשאלי אותו במבט תמה. "כן, כן" יאמר ויניח את הכרטיס על המגש הקטן. את תחייכי ותגידי "פעם הבאה אני" ותתכווני לזה. בדייט השני, יקרה אותו הדבר, בדייט השלישי- תתחלקו, אין סיבה לרושש אותו.
ייזכר לטובה ש'. זה היה בפברואר שנה שעברה, עמדתי עם חברה ליד המאדאם, בחור גבוה ונאה יצא משם. המבטים הצטלבו. הוא חייך, אני חייכתי. הוא המשיך ללכת, הסתובב אליי. אני הסתובבתי גם, שאלה הייתה בפניו. הוא חזר על צעדיו, ביקש את המספר הטלפון שלי ונעלם בתוך אוטו אפור. בדייט הראשון שתינו המון, הוא שילם. בדייט השני, הוא שילם. אבל נתן לי לשלם על הגלידה ותירץ "אם את מתעקשת". זה היה חינני. ומאותו רגע, להתחלק היה הגיוני.
סוגיית הטרמפ
עוד לפני שהגעתם להתיישב איפשהו, אתם צריכים להגיע לשם בדרך כזו או אחרת. אני גרה ברמת גן. אני לא אצפה מבחור שגר במרכז ת"א לבוא לאסוף אותי. גם דרום ת"א זה לגיטימי, אני אגיע בכוחות עצמי. אין לבחור אוטו? מילא. אבל אם יש לו והוא גר מרחק סביר ממני, הצעה היא המינימום הנדרש. אם הוא גר רחוק, אני כנראה אגיע למסקנה בכוחות עצמי ואסרב לטרמפ בנימוס, הרי הסתדרתי יפה מאוד עד עכשיו גם בלי זה, אבל תציעו, זה לא עולה כסף.
ח"ח לע' החמוד, שהיה לו קטנוע 125 סמ"ק, ולמרות זאת הוא התעקש להגיע מצפון ת"א עד לביתי, כדי שחס וחלילה לא תדרוך רגלי על רצפת אוטובוס. זה היה נובמבר והיה קר, אבל רומנטי. בדייט החמישי שלנו, כמדומני, עשה הבחור תאונה בכביש היוצא מהרחוב שלי. לבחור שלום, לקטנוע גם. לזה קוראים "הקרבה". לא, אני לא רצינית (לשנייה האמנתי שכן, דמאט אני תמים).
להתנשק או לא להתנשק
כצאצאי דור ה- Y, אנחנו מצפים שהכל יקרה מהר, דייט- שניים, גג שלושה, ולמיטה. לא עבד טוב? כנראה שבצדק, לא הייתה שם תקשורת, בטח שלא הרגשתם בנוח. לפעמים זה מתאים, יש תקשורת, יש כימיה ודייט ראשון או לא, שניכם יודעים שזה יקרה אז למה לדחות את זה. אבל אם אין התרגשות באוויר או מינימום כימיה, אל תביאו את זה בכוח. אף אחד לא קבע שצריך להתנשק בסוף הדייט הראשון, כי אפילו בשביל נשיקה צריך לעיתים למוסס מבוכה, ובלי תקשורת, זה בלתי אפשרי. אז תרדו מזה, מה שצריך לקרות- קורה. אם עברו ארבעה דייטים ולא הייתה נשיקה? שמישהו ירים את הכפפה ויגיד שזה לא זה והיה נחמד ויאללה ביי.
סוגיית המגע היא כנראה הרגישה מכולן. תוותרו על האגו ועל הספקות, לא היה מגע בדייט הראשון או השני, זה לא מעיד על מידת המשיכה. זה מעיד על מידת הנוחות ותו לא. מה שנכון לגיל שש עשרה, נכון גם פה, אל תלחצו.
לסיכום,
אחרי שרצחתי את קארי ברדשאו וגנבתי לה את הטור, עדיין התעוררתי וגיליתי שאני חיה בגוש דן והשנה היא 2008 ובחורים שפותחים בשבילי את הדלת מביאים לי את הקריזה. יש סיכוי שלאחר כתיבת שורות אלה, יסתובבו בעולם כמה בחורים מפוחדים, כאילו הם מינימום נכנסו בטנגה לבריכת מי קרח, ויגידו לעצמם "אני עם בלוגרית לא יוצא" (את בלוגרית???). אז תנשמו עמוק ותישענו אחורה, בנות גם ככה מספרות הכל לחברות שלהן, אז פוסט הוא שיחת הטלפון של עידן התוכן (ישר לטגליין למעלה), כולל האקסהיביציוניזם וההתממשקות לפייסבוק.
לטם נינט במעלית (Part II)
אז עזבנו את הבדיקה שעברתי ושוב נכנסנו למעלית.
ירדנו במעלית לחניון ולטם התחילה לענטז למצלמה- ידעתי שתאהבו את זה.
פרגנו בתגובות!
לטם נינט במעלית (Part I)
לטם ליוותה אותי לבדיקות רפואיות אחרי התאונה.
מסתבר שהכובע שלי ממש יפה עליה ושהיא דומה לכלבלבה חמודה.
יצאתי עם המצלמה המשוטטת לבדוק הכצעקתה.
חלק א'
מיוחד בנסיבות מסוימות
הכי כיף ללכת לסופר אחרי העבודה בלילה.
היה הרבה יותר כיף אם היתה באה איתי איזה צ'יק שאני דלוק עליה ורוצה לעשות לה ילדים אבל זה בסדר, יש לי חברים ללכת איתם לסופר. החברים שלי יודעים איך מתנהגים לתרנגולות בתנובה, הם יודעים להמליץ לי שלא כדאי לי לקנות שוקולית אלא לקנות דווקא קקאו ולערבב עם סוכר כי חלב היום שווה ערך למק'דונלדס בשנות ה-80 כשהסיגריות עוד היו טובות לבריאות והקאובוי היה מחלת מין.
הכי כיף ללכת לסופר אחרי העבודה בלילה.
מסתובבות שם כוסיות חבללזמן, כוסיות או עם כפכפים וגופיה זרוקה, או כאלה שצמודות לחבר שלהן שנראה הרבה יותר טוב בגללן או שנראה טוב באופן כללי, כזה טום קרוז כזה?, אבל גבוה?, או הגרסה הגברית לנוח וויילי? הרגישים האלה? אבל שאת רואה שיש להם שכל? אלה.
קרייסט.
והן צמודות אליהם, אבל עצמאיות. אחחח אלה.
קרייסט, הזלתי ריר. ולא היה לי עם מי להתחלק.
אני, כמו כל בחורה טובה, מוקף הומואים סביבי, אני חוזר עם הארוחת צהריים בשקית מהשווארמה ובכניסה לבניין עומדת הכוסית על הזו מקומה 2 שלא יודעת שהיא כוסית על? ומפטפטת עם החברים המעשנים שלה לעבודה? זאת בעיה. החברים שלי לעבודה הומואים. אין לי עם מי להתחלק והם בדיוק מדברים על משהו בכלל לא קשור שקשור לאנשים אחרים ולא לבחורה הזו שהרגע עברנו ושאני מסתכל עליה כבר מעבר לזכוכית של הדלת של הבניין ונכנס למעלית. אני קולט שאני היחידי שם, מיוחד בנסיבות מסוימות.
קרייסט…
אני מסתובב בסופר מרקט והכי הרבה שמתחילים איתי זה הגבר ההוא (הטום קרוז… נו, הגברי, אל תהיו כאלה) והקופאית הדוסית הקטנטונת עם הפסים בשיער שהרגע יצאה להפסקה וזה מהירקות, לא אלה עם הגופיות והנעלי ספורט המגניבות, עם העיניים הסקסיות האלה, לא.
אבל המקרר שלי מלא, והבחורות מתות על זה, כל השתיים וחצי בחורות שהבאתי הביתה (אל תספרו בשבילי, זה הולך טוב עם הפוסט) (זה מזויף) (שתוק) (עארס) (דביל) (נעל) (אתה צודק) (לא אתה צודק) (אני אהרוג אותך) (שתוק!) (אררררג) (אל תעשה לי ארררג!) (תפסיק עם הסוגריים זה שלי) (אתה לא תגיד לי) (ארררג) (אתה) (לא אתה) (אהההההה) (אההההה)
(אומו)
שבדיות עם חזה גדול
אנחנו בברנז'ה שמגיעה לבית המשפט לסקר משפטים, הארכות מעצר וכו' פוגשים הרבה ארחי פרחי, אנשי עולם תחתון ושאר כרישים. איתם תמיד מגיעות הבנות, הבחורות שלהם, הכוסיות, הפרחות, אלה שאתה רואה את הפן בשיער, את הלקה בציפורניים, שהעקב של הכפכף שלהן הוא באורך של הזין שלך. שסמלי סטטוס מעטרים אותן; צמידי זהב עבים, עגילים, שעונים שרואים על שלטי חוצות. היום בבית המשפט עמדתי עם צלם קולגה וסאונדמן , הסתכלנו על הבחורות האלה. "שבדיות" אנחנו קוראים להן, ולא רק כי הבלונד שלהן זועק "נולדתי למשפחה מרוקאית, אבל אני עושה מי חמצן אצל ז'קלין בחמש מאות שקל כל חודש". אה, הבלונד זה מייצג, אבל יש גם שבדיות כהות, שיער שחור, אותנטי. אי אפשר לא להסתכל עליהן, פשוט ככה. החזה שלהן עוד לא שמע על כוח המשיכה, התחת כבר קרא תיגר עליו ושאר האיברים עדיין בטוחים שהם בני 16. לא יכולנו שלא להסתכל על השדיים שלה. הם היו כלואים בתוך חזיית ספורט, עליה חיפתה גופיה לבנה שנידבה מחשוף נדיב במיוחד. העקבים שלה היו אף הם חדים במיוחד, מהזן שמיד עושה לך קונוטציות. ואתה, אתה אומר לעצמך "פאק אני לא יכול להרים את העיניים שלי מהחזה שלה".
אתה יודע למה גברים נמשכים לשדיים? שאלה אותי לטם.
כי שדיים מסמלים פוריות. אתה חושב לעצמך, אם יש לה שדיים גדולים יהיה לה הרבה חלב לילדים הפוטנציאליים שלי. אחר כך, אתה מתעלה על היצר החייתי שלך וחושב, מממ, יהיה לי נורא נעים לגעת בהם ואחר כך, המבט יורד למותניים. בגלל זה בחורים אוהבים "שיש מה לתפוס" בבחורות. כל העגלגלות והקימורים האלה, משדרים פוריות, כי ת'כלס, החיה הפרימיטיבית שאנחנו חושבת במושגי רבייה.
פעם, איזה בחור אחד אמר לי "שתדעי לך שאני, אני לא מסתכל על בחורות רזות מדי". שאלתי אותו למה. אז הוא אמר לי "עזבי שזה לא כיף בכפיות, בראש אני מיד מתרגם את זה להיא בטח רזה אז אין לה מחזור. בדיעבד, מדהים המשפט הזה שלו, כי הוא היה מחובר לצד החייתי והבסיסי ביותר של המשיכה שלו לנשים.
כשאני מסתכלת על בחורה, אני קודם כל שואלת את עצמי כמה זמן לקח לה לחשוב על מה שהיא לבשה ואחר כך, אפילו בתור בחורה ואולי דווקא בגלל זה, אני מעבירה מבט בוחן, מה זה בוחן (!), אולטרסאונד קטן לידי, על החזה, ועל התחת, ובסוף על השיער. החזה זה הדבר הראשון שאני מסתכלת עליו כשאני מסתכלת על בחורה. וזה לא בגלל שאני נמשכת לנשים, זה לא על זה, זה בגלל שביצרים החייתיים שלי אני צריכה לבחון את המתחרות.
אהוד ברק ונשים שצריכות שייבשו אותן
אותו דבר אהוד ברק. הלכתי לצלם אותו היום, יחד עם שאר המתמודדים בקמפיין העבודה, פרץ ביום שישי, איילון ופינס היום ויסלח לי זה שנשאר יתום. נכנסנו כולנו, הוא ישב יחד עם פואד בשורה האחרונה, שרים וחכי"ם בעבר ובהווה והוא עם הדיבורית של הפלאפון שלו מחזיק את הפומית הקטנה הקשורה בחוט קרוב לפיו. חלק מהכתבים שם צחקו, זה הראיון הכי ארוך שאתה נותן מאז ההודעת שאתה מתמודד, אמרו.
והוא, הוא לא שם עליהם, המשיך בדיבור הצפוף שלו עם הפומית שלו והם, הם מצלמים, מראיינים, עם הפלאש, עם הבום (סאונד), הכל. והוא, הוא נותן לסערה להתחולל סביבו. הוא יצא "גבר", והתקשורת, התקשורת יצאה אישה שמתה שירקו עליה, ככה נשים אוהבות את זה, הארד טו גט, תן לי להרגיש זונה לייק.
אחחח, נורא. לברק זה לעולם לא היה קורה, אמרתי לעצמי.
בינתיים כל אחד מהם עושה שיחה אחת והם מחליטים שהם מדברים עם התקשורת. שוב.
באותו רגע הבנתי את הקטע. כשזה קל מידי התקשורת לא מעריכה את זה, וכשזה קשה היא לא מעריכה את זה יותר, אבל היא מתאמצת.
עכשיו כמה זה שונה מיחסי נשים גברים?
לא יכול להיות, אני אומר לעצמי. לא יכול להיות שאני אכתוב פוסט שמתאר את יחסי המינים בצורה רדודה כל כך. נשים רוצות את הקשה להשגה ואם אין pain הן לא רוצות את ה- gain.
אני לא סובל נשים כאלה.
אבל אולי זה רק אני.
בעצם לא נראה לי.
-
-
- 2 אונליין (מתעדכן אחת לכמה דקות)
-
-
ביקרו לאחרונה