פטריק הקדוש או: מי היה סט. פטריק?
יצאנו עם המצלמה המשוטטת להבין מיהו פטריק הקדוש (מי שגרם לאוכלוסיית אירלנד להתנצר) וחזרנו עם תובנות מזעזעות על מצב החברה בישראל ערב פורים, 2008. כל הפרטים בכתבה הבאה:
האינדיבידואל הצומח בטקס קולקטיבי- מקרה פרטי
אתמול הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי או ראיתי או מחאתי בעצמי כפיים בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. זה היה אחרי דבריה של אורלי וילנאי. לשמחתי, היא באה והתיישבה לידי אחרי כן בשולחן האנשים שבעצם השתתפו בטקס הזה, הטקס האלטרנטיבי שהתקיים בתיאטרון תמונע שברחוב שוונצינו בתל אביב. בהיותי האדם עם המצלמה הראיתי לה את פניה על המסך והחמאתי לה על יופייה והופעתה. שיתפתי אותה שבזכותה חוויתי את הפעם הראשונה שלי של מחיאות הכפיים בטקס ערב יום השואה. התודה שלי הייתה בעיניים ובטון הדיבור שלי, אני מקווה שהיא קלטה אותם.
מה שריגש אותי בה היה שבתוך שלושה משפטים אור סו הרגשתי כאילו יש בינינו יחסים עמוקים, ולא כי היו לנו או לא כי יהיו, אלא פשוט כי עצם יכולתה לייצר את החוויה הזו באנשים אחרים היא שהרשימה אותי עד בלי די ואני לא מאמין שזה רק עצם חווית הטקס היא שהמיסה את מחסומי התרבות בינינו.
אישה יפה שעושה עבודה חשובה.
עמליה רוזנבלום אף היא הרשימה אותי, כשבאבחת חרב סוציולוגית הציעה שהמונח "זילות השואה" הוא למעשה כלי לשוני, בו משתמשות קבוצות באוכלוסיה על מנת להגדיר את עצמן ע"י הוצאת יחידים וקבוצות אחרות, המעיזות להשתמש במונחי שואה בכדי לתאר מצב עכשווי וככלי ביקורת נגד הכלל, דבר ההופך אותן, בהיות השואה סמל של קונצנזוס, למיעוט וללא זכות דיבור.
קראתי היום באחד העיתונים את אחד מהכותבים האומר שישראל מעדיפה סמלים והנצחה מאשר להתמודד עם ההווה. בעיניי, אם ניקח את דבריה של עמליה רוזנבלום מזווית אחרת, הנצחת השואה (כלומר, המאורעות, האנשים החיים ואלו שמתו והפיכתם מדבר ממשי לסמל מעולם הסמלים), יחד עם חוסר ההתייחסות להווה ולאנשים החיים-המתים בקרבנו, זהו למעשה- אקט של זילות. כי כל אלה האומרים "זילות שואה" אינם באמת מבחינים בין מה שקרה לבין למשמעויות ולסמלים שהפכנו אותם להיות, למעשה, "זילות השואה" אינו זילות האירוע אלא זילות הסמל ועל זה בדיוק קמה הצעקה של הקונצנזוס הרדוד.
הטקס של אתמול היה חשוב בעיני מכמה סיבות. אחת- לא הייתי מודע לטקס אלטרנטיבי כלשהו המתקיים. שנייה- הטקס פירק לי היסטוריה אישית של אחד מקולקטיב והכניס לה צבעים של אדום, שחור, כחול, אפור, לבן- וירוק- לחיים. ההשתתפות בטקס, ההימצאות בו, הפכה אותי מפיון קטן על הלוח לאינדיבידואל ליד אינדיבידואלים אחרים. שלישית- הטקס הציע לי להתחיל לשקול (אך הלכה למעשה להיות נוכח) שאפשר להסתכל על דברים אחרת והעולם לא חורב. יותר מכך, הטקס הציע לי מתנה ואף אותה לקחתי לעצמי, שאחרים, ודרכי ההסתכלות שלהם, כשהם קוראים עלי תגר, אולי אינם קוראים עלי תגר אלא למעשה קוראים תגר על ההסתכלות שלי כשהיא עוד כבושה על ידי הקולקטיב אליו נולדתי יום אחד לפני כך וכך שנים. הטקס הציע לי לשקול מחדש אמיתות ישנות נסתרות ושקופות מן העין, אולי זו היתה חשיבותו המרכזית.
הבלוג לא אהב שהכנסתי אליו תמונות, אז מה שלא בא בכח בא בפליקר
מילים ותמונות נוספות בעניין אפשר למצוא בynet
-
-
- 2 אונליין (מתעדכן אחת לכמה דקות)
-
-
ביקרו לאחרונה