מועדון קרב
חודש לא הייתי בחדר כושר.
שלושה חודשים אחרי התאונה החלטתי שדי, אדם בגילי (מי ישמע?!) צריך ללכת לחדר כושר. הקרחת שלי אמנם עושה את זה לבנות (נו נו), אבל הגיע הזמן לעבור מהגוף האתלטי שרירי שהיה לי פעם (לא נותר ממנו זכר חוץ מהכתפיים המשולשות שלי) למשהו מסיבי יותר, נוסח ידיי מתעמל (תמיד היה לי טעם קלאסי) עם חזה שרירי. אני לא שוגה באשליות, כדי להגיע לדבר כזה צריך להשקיע, ומרוב אירועים שיש לי בפייסבוק והעבודה מהבית (מי ישמע?!) יש לי את כל התירוצים לא להצליח, מה גם שאחרי התאונה נהייתי כזה חלשלוש.
אז חודש לא הלכתי לחדר כושר (חודש כן, חודש לא, זין!), הבייביז של אחותי היו פה וטסתי ללונדון, אה כן, וגם הנייק שלי (בצבע כסף אלהים) עצבנו אותי כבר, הלכתי היום לחנות של סאוקוני ויצאתי משם רבע שעה אחרי זה עם נעליים כחולות עם אקסרה קושין (מי ישמע?!) שיתאימו לי לקשת ברגל. זה לא שלא מדדתי שוקס, אבל אחרי סאוקוני אתה רוצה לתת בוקס לנייקי ולא להסתכל אחורה. הלכתי לחדר כושר קבל עם ועולם, המכונות היו תפוסות, עשיתי 20 דקות בטן (מי ישמע יא מתלהב?!) , חצי שעה הליכה ריצה ופעם ראשונה בשנים האחרונות אפילו הרמתי משקולות.
קרייסט…
התאונה עשתה אותי כל כך חלש, לא האמנתי על עצמי, בפעם הקודמת שהייתי בחדר כושר הייתי עושה שם ספורט אתגרי הייתי עושה שם.
לא נורא…
התנחמתי באייפוד החדש שלי שניגן לי טיאסטו שעתיים ואמרתי לעצמי- אם גאד איז א דיג'יי אז טיאסטו איז גאד והרגתי שתי ציפורים במכה.
מה אתם מעדיפים, תורכי תורכי או פרה פרה?
אף פעם לא הייתי בקטע של נהרוג תורכי ננוח.
מי ישמע?!
נינט מסתפרת
אנחנו יודעים שהתגעגעתם (תודו!). גם אנחנו התגעגענו, אבל לאף אחד לא היה לב להודות, או תחת לשבת ולכתוב.
כן, קיבלנו את התגובות החמות ברחוב, שמענו את הקריאות הנואשות, לעוד טקסטים מפי גברת לטם, ראינו אתכן נזרקות על גלגלי המכונית בתחינה נואשת: "ניב, תעשה עלי פלאש!".
אז באנו, לא היה קל (לטם בקושי מצליחה להדוף את עדת הגברים שנשרכת אחריה אחרי שהצטרפה לפייסבוק. קשים חיי הכוסית).
(עכשיו לתכל'ס) לטם היתה ראשונה והיא מבקשת לתת את הקרדיט לספר עופר בן חגי מרמת גן. אתם לא יודעים את זה, אבל ללטם יש שם שני, כמו לאמריקאים האלה (החלטתי להוציא אותה מהארון). לא מספיק שההורים שלה לא יכלו לקרא לה סתם רותם, או אורטל, הם דפקו לה שם כמו לטם (עם חולם חסר) ועוד הוסיפו לה שם שני. עכשיו לא תגידו שהוסיפו לה שם כמו טוהר או שִיוַוה, נתנו לה שם שמסגיר את השורשים הצפון אפריקאים שלה- נינט.
מה לא אמרו עליה, שהיא דומה לוינונה ריידר (קטע של עורכות מדורי רכילות), לפנלופה קרוז (הדמיון פשוט מזעזע), שהיא החליטה לצאת מהארון, שהיא נוקטת בצעדי התחרפנות נוסח ספירס. העיקר שתלתלים כבר אין לה. זו לא נינט, זו לטם, לטם נינט. נינט (טייב!) קיבלה מיליון וחצי שקלים בשביל התגלחת הלא מאד נוצצת שלה, לטם, לא רק שלא קיבלה על זה כסף, היא גם השאירה אצל הספר שלה 150 שקל שהיו שווים כל גרוש. נינט, בתור יקירת המדור מקבלת מאיתנו ח"ח על הזקן של יודה (איזה חתיך, גם אני רוצֶה) (ניבי, יהיה לך מה זה יפה זקן).
למען הפירגון והשם הטוב יאמר שאת מליון וחצי השקלים לא קיבלה נינט רק על זה שישבה על כסא בזמן שגילחו לה את הראש. חלק נכבד מהסכום שולם לגברת טייב עבור הפרסומת החדשה של פלאפון, לה היא תורמת את כשרונה (ואת יופייה, לטם, את יופייה)
ההימור שלנו הוא שתוך חודש מקסימום כל בנות ישראל החסודות עוברות לשיער קצר, שלא לומר קרחת, שלא תבייש את בנות המינרווה, שלא לומר, את נטלי פורטמן בימיי הונדטה (היי היי, אל תשכחי להזכיר את דמי מור שעושה ילדים עם איזה ילד קטן ממנה ב-14 שנה) (ניבי, כולם יודעים שיש לך קטע עם נשים מבוגרות)
אופנה חדשה? רק ימים יגידו.
כל מה שאנחנו רצינו להגיד זה שלטם נינט היתה קודם ושאייקוני אופנה לא מתחלפים, הם רק מתים.
צילום ותודה לאלירן אביטל
יומרנות ראויה לשמה
את גיליון מרץ של ה- vanity fair קיבלתי לידיי בשמחה. הוא היה כבד ומבטיח, כבר מהשער והכותרת our biggest issue ever. 500 עמודי כרומו צבעוניים שאוצרים פרסומות עם סטייל גרנדיוזי, כזה שמוכר חלומות, כתבות אופנה, כמובן, צרכנות ואפילו מעט פוליטיקה עם קריקטורה של אולמרט לצד קונדוליסה, מזכירת המדינה עם השם שהכי נשמע כמו מגפה. בלונדיות לוהטות, הובטח על השער. ואני את החוֹם שלי קיבלתי בדמות הפקת אופנה נדירה, מהזן שראוי לתצוגה במוזיאונים. אבל זו לא חוכמה, כי אי אפשר לצפות לפחות מצלמת כדוגמת אנני לייבוביץ'. האמת, כבר כמה שנים שאני נאמנה לווג. אם זה כשאני עומדת מול מדפי המגזינים היקרים בחנות שלי ב'סנטר', אם זה בחנות הספרים בשדה התעופה כשברקע הקריאה "נוסעי טיסה 567 מתבקשים להגיע למסוף" ואפילו בשירותים, כשאני יושבת על האסלה. אני יודעת שווג מבטיח, ווג מקיים. את הסיגריות אגב, אני לא סובלת. לכן, הייתי מעט סקפטית כשקיבלתי את הגיליון הזה כמתנה מחבר שחזר מניו יורק. את אוהבת אופנה, הוא אמר לי, את תיהני מזה.
המעצב מייקל קורס בחר בטוטאל לוק בז', מעט זקן לטעמי, שיכול היה לחדש משהו או אפילו להוות אמירה לולא היו עושה זאת קלווין קליין עשור קודם, פלאס התיק אוברסייזד מעור נחש. הגודל של התיק הוא אולי הדבר היחיד שעבר מטמורפוזה. דונה קארן האמת, מזכירה לי את דורין פרנקפורט. ההפקות המונוכרומטיות או נטולות הגוונים הצעקניים, כמו גם הבגדים המאוד מדויקים. ב- DKNY כבר כמה שנים שנצמדים לקונספט האנשים והעיר, במקרה הזה- התפוח הגדול מצופה הסוכר, ניו יורק. מילה או שתיים לפרנקפורט, תל אביב. פראדה משעממים, גֵס במראה בובתי שהיה נכון בניינטיז, מצד שני, הכל זה טרנדים שהולכים ובאים. איב סאן לורן בתמונות קברטיות, דרמטיות על טהרת הסגול והארגמן המלכותיים. הבחירה בדוגמנית עם שיער כתום, כל כך נכונה כאן, זה האלפבית של סולמות צבעים- גוונים משלימים.
דיור בהפקה אנדרוגנית, יש לי איבר בתחתונים אבל מבט של ילדה בת 14 עם הורמונים משתוללים, כזה. רציתי לדבר גם על קלווין קליין יקירי, עם הכובעים והג'ינס, כי קונספט מנצח של ילדות על סף התבגרות מינית, לא מחליפים. רציתי לזרוק איזו מילה או שתיים על הוודקה grey goose, על קונבוורס שעשו לי פלאשבקים ל- TNT ועל PORTS1961 שעושים אומנות יותר משהם עושים אופנה. אבל די, אני צריכה לנשום קצת אוויר נטול מותגים וללכת לאכול יוגורט עם החיידק הידידותי.
-
-
- 3 אונליין (מתעדכן אחת לכמה דקות)
-
-
ביקרו לאחרונה