נינט של פעם: היא יודעת
הפוסט הקודם עשה לי חשק לברר מה עוד ים בים הצינורות הגדול ומצאתי את נינט טייב עושה אנפלאגד ברדיו. וכמו החשק לדוג בים הצינורות כך עלתה בי גם הכמיהה לשיער שלה שוב. לא רוצה ליפול בלשוני ולומר עידן התמימות אבל בכל זאת… אמנם זה כבר אחרי האלבום שלה, אחרי השיר הזה שלה וכמה רגעים לפני שהסוכנים של פלאפון עשו עליה אמבוש.
ובאמת, מה נסגר עם השיער הסגול, מה, נינט עוברת לסלקום?
בכלל, אני חושב שלא צריך לשחוק גימיקים. היה מספיק לקצץ לה את הצורה, להפוך את השיער שלה לזונה זה כבר טו מאץ'. בכלל, אם יש זונה אחת בעולם המוזיקה אין ספק שזו מרי ג'יי בלייג' שללא ספק היא זונת הדואטים האולטימטיבית, עם דואטים עם אלטון ג'ון, סטינג, ג'ורג' מייקל ובונו…. היא אוהבת לחלק אותם, חצי הומואים חצי סטרייטים, שיהיה מאוזן. אין ספק שלהיות זונת דואטים זה מחייב.
בכל אופן, כבר נשמעו דיבורים על זה שהיא (נינט, לא מרי) הופכת להיות בריטני ספירס הישראלית. זה כבר היה טו מאץ' בשבילי ויצאתי להגנת הדיוויה (דיווה צעירה), הרי מדובר פה על ילדת חיל הנדסה מדרום הארץ (ערב טוב ניצנים!) שהגיעה לאודישנים במדים יו קנואו וקנתה פה את כולם בלי הנחות.
אז רק כדי לפרגן, ואולי כדי לקרוא לה להחזיר עטרה ליושנה (כפרעליה), תהנו מהקליפ, נינט טייב אנפלאגד:
לטם נינט שרה גריז (Part III)
סופסוף היינו בדרך הביתה, אמצע הלילה, אני אחרי צילום, לטם אחרי הפרק הראשון של "נולד לגריז" בערוץ 2.
שווה. שווה לראות את כל הקטע הבא, לטם במיטבה:
עדיף להיות שקרניק
אתמול, אספנו אותו עם האוטו ועמדנו בכניסה לחניון של עזריאלי.
אז מה, אמר ניב למאבטח שבחן את האוטו ברפרוף ואותנו מעט יותר בעיון, איך הרובוטריקים?
הרובו מה, שאל המאבטח. נו, הסרט- בקולנוע (עניתי לו בהתלהבות). מה לא ראית את הסרט! אני, גיחך המאבטח, נראה לך?! יש לי פרצוף של אחד שרואה סרטים בקולנוע?, שאל. אני, הניח ידיים על מותניו, לא ראיתי אף פעם טלוויזיה. באמת, הרים ניב גבה (אני אוהב לעשות את זה כמו ספוק), אף פעם לא ראית טלוויזיה? ומה עם עיתונים? אהה, אני לא קורא עיתונים, למה מה נראה לך, ממתי שחורים קוראים עיתון? (הייתי בהלם) הוצאנו את כרטיס החנייה מהמתקן (הוצאתי) ואיחלנו (איחלתי) לשומר ערב טוב. זה ציטוט, כמו שאומרים, לא נגענו, אמר חגי.
עאלק, לא קוראים עיתונים.
(אומו) שלושה כרטיסים לרובטוריקים. מאה וחמישה שקלים אמר הפקיד בדלפק. שלושים וחמישה שקלים לכרטיס (לא יותר מדי, תגידו?), ועוד לא דיברנו על חבילת הצפייה המפנקת, לחווית צפייה פרימיום, כמו שמגיע לנו- פופקורן קינג סייז(פעמיים) ומים מינרליים. השעה שבה אמור היה להתחיל הסרט הייתה שש וחצי, אבל בשש וחצי רק התחילו הפרסומות. עשרים דקות של פרסומות, ועוד רבע שעה של קדימונים (הלכתי לישון).
הקדימונים זה ה- דבר (כן, ספרי את זה לסבתא שלי). החבר שלי אומר שהוא מוכן לשלם כרטיס לסרט רק בשביל הקדימונים האלה (אומו). אז חגי ואני פצחנו בהתלהבות שקטה וממוסדת נוכח הקדימון לסרט החדש "אבק כוכבים", על פי תסריט של ניל גיימן (עוד אומו, אבל מצליח). ניב, מצידו, אמר שזה נראה משעמם, ומה זה השטות הזאת (אני פה לטם, לא יפה לדבר על אנשים בגוף שלישי, יא ג'יפה), נסיכות ומכשפות והוא בכלל בא לראות מכוניות עושות טרנספורמציה. אני דווקא הרצתי בראש מחשבות עמוקות יותר (נורא עמוקות), כמו "למה לעזאזל קלייר דיינס (נהייתה זקנה הילדה) חושבת שיפה לה בלונד גווינת' פאלטרו בדלתות מסתובבות?" ו- "מישל פייפר, האם תפקידי הביצ'ית האחרונים שלה בהיירספריי ובאבק כוכבים, הם געגועים לימייה כמכשפה מאיסטוויק?". (לטם, את ממש אינציקלופדיה)
השעה שבע, שימו לב, ואנחנו עדיין עסוקים בשיחה ערה על ביצת הדה מרקר, על נשים- עתידנו לאן? ועל אופטימוס פריים- האם ימיו כמנהיג הדגול של חבורת הרובוטריקים ישוחזרו בסרט הבא עלינו לטובה. בתקווה. (המדובב שלו התבגר בעשרים שנה מאז הסדרה, אלהים הוא נשמע כמו טרח זקן, זה היה מביך, היו לי סיוטים בלילה ממנו) אחרי קטע קריינות קצר מפיו של אופטימוס על הגזע האנושי המסכן הנמצא בסכנה (שנייה יש לי אפצ'י) והרובוטריקים שהגיעו מאוחר מדי (ועכשיו פיפי)ואוי אוי אוי, מה יהיה, מגיעה סצינת קרב המתרחשת כביכול בקטאר, המזרח התיכון כמרקחה לפלישת השקרניקים, נו באמת (הכל היהודים אשמים). לוחם אמריקאי ממוצא ספרדי שמתעקש "לשמור על הקולטור שלי" ומדבר אוטוסטרדה בספרדית, בשביל הפוליטיקלי קורקט, חייל במראה כל אמריקאי שרוצה רק להגיע לאשתו ולתינוקת שעוד לא פגש, וחייל ממושקף עם כובע טמבל, יושבים בתוך מטוס קרב, ולא, זאת לא התחלה של בדיחה (good one Lotem), זו ההתחלה של הסרט, שהוא למעשה בדיחה די ארוכה על תרבות הגיקים באייטיז. (פששש, עמוק)
הנ"ל נוחתים בבסיס, ותוך דקה ורבע מותקפים ע"י כלי טייס שמשנה צורה לרובוט אכזרי. רק שהם לא יודעים שהוא שקרניק, מצלמים אותו בוידאו דל תקציב, מדווחים מיידית לפנטגון, נכנסים ללחץ ועוברים להתרחשות המקבילה בסרט. סאם וויטויקי, נער בשלהי גיל ההתבגרות, רק בלי האקנה והבגרויות, פלוס הפרומונים והצורך העז לעמוד דקה ליד בחורה ולהצליח לנשום, והוא אפילו לא פוטוגני במיוחד, הוא גיבור הסרט. סאם הוא צאצא של ארצ'יבלד וויטויקי (וויטוויקי!!!1), האיש האמון על תגלית השלד הקפוא של מגאטרון, השקרניק הרשע בשנת 1840 ומשהו, בקוטב הצפוני. השנה היא 2007 וסאם מנסה למכור את המשקפיים של סבא ארצ'יבלד באי- ביי, תחת הכינוי "ליידיס מאן 217". כל זה, בשביל לקנות מכונית שתמגנט איזה צ'יק, ויחד הם יוכלו להתמזמז במושב האחורי. חשוב לציין את העובדה שעל המשקפיים של סבא יש רמז למקום הימצאותו של ה'אול ספארק', המפתח להשתלטות השקרניקים על העולםוסבא ארצ'יבלד ידע את זה, רק שעכשיו הוא כבר מת. (כל הזין בלהיות וויטוויקי)
מה שסאם לא יודע זה שהמכונית שאבא קונה לו היא לא סתם קאמרו, היא באמבל בי, (שפעם היתה חיפושית מצ'וקמת ושודרגה לכבוד הסרט)- שומר הראש שלו מטעם הרובוטריקים. הקאמרו ממגנטת כוסית שאף אחד לא זוכר איך קוראים לה, אבל יש לה תיק פלילי ובטן שטוחה (ריבועים, ציצים, עיניים ליפול ותפקיד של בונד גירל). בכל מקרה, אחד השקרניקים, בדמות מכונית משטרה (מי שלא נזכר בשליחות קטלנית הוא ביצה סרוחה), רודף אחרי סאם ושואל אותו בקול מכני "אתה ליידיס מאן 217 מאי ביי?" ומפה הסרט רק מתדרדר. (מתדרדר לרעה הכוונה, שלא תבינו לא נכון) עברה שעה של סרט, האמת שמיצינו, אבל עוד לא ראינו אף רובוטריק טוב, ובטח לא את אופטימוס. (מכוער, שמו עליו כל מיני מדבקות של משאיות, טיפשים)
האולם קפוא. ובכלל, אולמות הקולנוע של "גלובוס גרופ" מאכזבים, בעיקר אחרי שלפני שבועיים ראיתי סרט ב"יס פלנט" והעובדה שאני רוחשת חיבה רבה לאולמות של "לב" ולכרטיס המנוי שלי שם. (איחח, כמה מותגים את מכניסה לי בבלוג, אפשר לחשוב שחברת יח"צ ביקשה ממך לכתוב. זוועה, קיפאון אוראלי, תהיי בשקט ילדה)
שעה וחצי, העלילה רק מסתבכת (ואני מפהק), מה שיכול היה להיות צעד חיובי, אם אכן הייתה לסרט הזה איזושהי עלילה. אנליסטית מערכות בלונדינית (מה פתאום שתי בייבס בסרט אחד? למה אני צריך להתאמץ כדי לבחור עם איזו מהן הייתי שוכב??) ואפרו אמריקאי שמנמן מפצחים את הקוד להשתלטות השקרניקים על מערכות התקשורת העולמיות (אינטרנט לטם, קוראים לזה אינטרנט). ולא רק זה, הם גם משתמשים לשם כך בגוגל וביאהו. כולם מחפשים את סאם והחברה שלו, הרובוטריקים חושפים את עצמם בפני הזוג הצעיר וזו הסצינה הכי טובה בסרט, מלבד זו בה הסרט נגמר.
הסרט ארוך מדי, ויותר מדי משאבים הושקעו באפקטים ופחות מדי בתסריט. שפילברג (ספילברג) צריך לעמוד בפינה ולהתבייש (שניה). גם להתייבש קצת, כי השתן לו לראש. השחקן שמשחק את סאם אפילו לא עובר מסך, מזל שהחברה שלו בסרט גונבת את ההצגה, וגם זה, רק בגלל העיניים היפות שלה (ובגלל הגוף שלה לא?). הסרט נגמר בנאום קורע לב של אופטימוס על טיבו של המין האנושי ועל אמונו הרב בנו (שמתאים לקהל של בני 6 שלומדים על העולם עכשיו), כי זה בסדר, גם לרובוטים וגם לאנשים יש מה ללמוד. ומה שאני למדתי זה שבפעם הבאה, אני בוחרת סרט.
ניב אמר שהוא לא נהנה. (no, you think?)
חגי היה מאוכזב.
אני חושבת שאלך לראות את "נודל".
(גיק)
מי אתה רודריגו גונזלס
רבע גמר רוקדים עם כוכבים, אחת הפעמים היחידות שראיתי את התכנית הזו, בה שחקנים וסלבריטאים שפתאום צצו לתודעה מתישהו בעבר משפשפים את חשבון הבנק שלהם אבל באמת ובתמים מתאמצים בשביל להיות טובים טובים טובים וכדי שבאמת ובתמים יאהבו אותם פר אקסלנס.
כל הריקודים שראיתי, ולא ראיתי את כולם, היו טובים בעיני, כצופה שהריקודים היחידים שעושים לו טוב הם פריסטייל. המאמץ יפה, הטכניקה עגולה והתלבושות מחמיאות.
אבל לומר את האמת, רק דבר אחד עשה לי את זה אתמול, רק דבר אחד.
זה ציטוט של אחד המועמדים שאמר: "סוף סוף מצאתי משהו שאני טוב בו".
בעיני זה היה הרגע שהבהיר יותר מכל מהי הטלויזיה עבור חלק מהאנשים שעושים אותה, ויותר מכך, זה הבהיר שאולי הם אינם אמורים לקחת בה חלק, ועם זאת, אני לא שופט את האדם שאמר את המשפט היפה הזה, על שהוא שבוי, מוקף ומקיף עצמו בתרבות הסמס- רודריגו גונזלס.
רודריגו כאמור התגלה כשהיה בן 19 כבייבי הלאומי שרצה ששרון תתן לו אהבה.
אבל באמת, הדבר הראשון שאמרתי לעצמי כששמעתי אותו אומר את זה היה: מי זה בכלל רודריגו הזה, מה הוא עשה בחיים שהוא "הכוכב" שהרקדנים רוקדים איתו? כלום. וקצת ערוץ הילדים. ופסטיגלים של חנוכה. המשפט שעבר לי בראש מאותו רגע בהקשר שלו היה: הטלויזיה נתנה, הטלויזיה לקחה, יהי כבוד הטלויזיה מבורך. מין עיוות כזה, אני יודע, אבל זה ממש ככה בימינו לצערי.
אני לא שוכח שהוא נלחם מלחמת לבנון השנייה, אולי אז, יותר מכל, הערכתי אותו. ולא כי הוא רדף אחרי שרון, אלא דווקא כי היותו "כוכב" הביא את השלכות המלחמה הרגשיות לפריים טיים ולעיתוני סוף השבוע, כשחילץ פצועים במו ידיו מהאש. זו היתה עוצמתו, שהוא שיתף את המלחמה עימנו, כאחד האדם. ורק אהבה היתה לי אליו. ר.י.ס.פ.ק.ט
אז אחרי המלחמה הוא קיבל קרדיט ממני כצופה ועכשיו הוא קיבל קרדיט ממני כצופה, כשהיה הוא עצמו, וברגע אותנטי חשף את האמת על עצמו, שסוף סוף הוא טוב במשהו.
ואולי הסוד, או הקשר בין שני הדברים זה שזה פשוט היה הוא, שהוא באמת היה הוא, פגיע ומתרגש, אולי זה מה שאהבתי בו. חבל שזה בא לעתים כל כך נדירות.
מונולוגים מהרג'ינה
ברמקולים הגדולים משמיעים אואזיס. לא להאמין, אבל הקהל בהופעה של ר'גינה ספקטור מזמזם עם האחים גלאגר בהתרגשות. לבמה עולה אחד במקטורן בהיר, שמתגלה מאוחר יותר כעיתונאי נמרוד קמר, ומציע לנו לשמוע את הערך על ר'גינה מויקיפדיה. עוד חמש דקות היא תעלה. בינתיים, נתנחם ברמיקס גרוע לשיר של kings of convenience.
צילום: עינת ויינבוים
כמה דקות אחר כך, בתרועה ובצלצולים עולה לבמה הגברת הנחמדה ספקטור, בשמלת בד שחורה ומחרוזת פנינים מזוייפות. לוק של פליטת ברית המועצות, אני לוחשת לעינת, שמהנהנת. היא פותחת בשיר קצר, נטולת ליווי אינסטרומנטאלי, יש לה יכולות ווקאליות של זמרת קברט. אחרי הצהרות התרגשות וניסיון לומר 'תודה רבה' בעברית, היא פורשת אל הפסנתר. אין ספק, לבחורה יש כריזמה, שכן הקהל שותק ומחכה למוצא פיה. היא שרה קצת מ- 11:11, הדיסק הראשון, וקצת מ- songs. האופן שבו היא שולטת במנעד הקול שלה, מדהים. היא חוזרת לגיטרה, שרה את השיר האהוב עליי you remember that time when I only smoke Marlboro… אני מתייאשת והולכת לשבת בצד, הרי אני אראה את אותו דבר, כלום. אסור לתת לאנשים מעל גובה 1.95 לעמוד בהופעות, אומרת עינת. וזה נכון, כי לא רק שהבחור הגבוה הזה מסתיר, הוא גם ממזמז את החברה שלו כאילו אין מחר, או לפחות בית וחדר.
אחרי עשרה שירים, ולא מספיק מ- soviet kitsch, לטעמי, היא יורדת מהבמה, להדרן. חוזרת, מתיישבת על הפסנתר, שרה את they made a statue of us. ויורדת, וחוזרת, ושרה עוד שיר. לא נעים לומר, אבל למרות האהבה הגדולה שאני רוחשת לגברת ספקטור, לא נהניתי. זה לא מקום להופעות עמידה. ההופעה של קרן אן, בבארבי, באוגוסט, הייתה מעולה ולא רק בגלל קרן אן- זה פשוט שהיו כיסאות. מהרגע שעלה לבמה הלבנבן עם האפרו, דמיינתי את ההמבורגר שאני הולכת לתקוע אחר כך ב'אגאדיר', חשבתי על זרימת דם לרגליים, על שירותים, רק לא על ההופעה.
מאכזב? לא נכחיש. אבל זה לא בגלל ההופעה, זו האווירה הקלוקלת, הבוצ'ית שמזמזה לעינת את התחת, והעובדה שבקבוק בריזר עולה 24 שקלים. לסיום הערב, נהיה לנו פנצ'ר בגלגל.
תינוקות בפורמלין
צילום: ניב קלדרון
-
-
- 2 אונליין (מתעדכן אחת לכמה דקות)
-
-
ביקרו לאחרונה