לטם: אפילו ההורים שלי קוראים פה
ניב: סלולרי זה כזה ניינטיז.
לטם: לקבוע חצי שעה מראש זה הכי 2008.
ניב: לא! אייפון זה לגמרי 2008.
לטם: אפשר לקבל קשיות בבית הזה?
ניב: קשיות זה לחלשים!
לטם: אתה חייב לעשות מזה סטיקר ולתלות אותו על המקרר מתחת למגנט של החייזרים (פרסומת חינם!)
ניב: שמעתי שהתחילו איתך בַּמסיבת חייזרים.
לטם: ו…?
ניב: שמעתי שהיו צריכים לעמוד בתור.
לטם: עזוב אותך, מי סיפר לך את השטויות האלה?
ניב: מה את מכחישה?!
לטם: אני מכירה את הזכויות שלי, ראיתי מלא סדרות אמריקאיות שעוצרים אנשים.
ניב: תפשקי רגליים, יש לך את הזכות לשתוק.
לטם: הם כולם אומרים לי את זה.
ניב: שמעת שאולמרט קנה סיגרים בכסף של טלנסקי?
לטם: הוא גם לא קיים יחסי מין עם האישה הזאת!
ניב: שולה?
לטם: לא שולה, מוניקה.
ניב: ומה את אומרת על קלינטון?
לטם: ביל?
ניב: לא ביל, הילארי.
לטם: מזל שהם סגרו את הבסטה אחרי צ'לסי.
ניב: איך אברם גרנט נכנס לשיחה?
לטם: ליברפול קרעו את צ'לסי כמו שבילארי תקרע את אובאמה.
ניב: אמן.
לטם: תמיד רציתי גבר שיגיד אמן על כל משפט שלי. סתם, לא.
לטם: בוא למיטה.
(לטם: אני לא יודעת אם לתת לך לפרסם את הפוסט הזה.
ניב: זה גם הבלוג שלך, מה את לא יודעת?
לטם: אבל אתה זה עם האצבע על ההדק. אההה… מקלדת)
דייט והעיר הגדולה
מאז שובי לעולם הפו"פ האכזר, הקר והמנוכר, היכן שגברים הם לא ציידים ואפילו לא מלקטים, הם מקסימום אנשי היי טק (עוד לא פגשת את אלה שהם אמנים מותק, או מוסכניקים, או עובדי מכולת), ליקטתי, בתור האישה הטיפוסית שאני לא, כמה תובנות אודות דייטים ראשונים. אחרי שצלחנו את מחסום השיחה, בין אם זה מהיכרות דרך מכר של מכר, אם באדיבותה של מלצרית חביבה (ותודה לכל המלצריות של הרוזה) ואם בחסות החשיכה וכמות מספקת של אלכוהול, נותרה סוגיית הדייט הראשון. זו לא סוגיה, זו משנה סדורה.
כלומר, החלפנו טלפונים ומה הלאה? זה טוב ויפה שאתה מספר 443 בזיכרון של הפלאפון שלי, אבל זה לא נותן לי כלום. אני, וזו לא דוגמה, מעדיפה לתת את המספר ולחכות. התקשר? מה טוב. לא התקשר? הפסד שלו. אם לקחתי מספר והתקשרתי, כנראה שהבחור מוצא חן בעיניי ברמות שלא נראו כאן מאז שדודי בלסר נמרח על איילון, חמישה מטרים של פיקסלים צפופים על פני בניין מפויח, ואני חגגתי יומולדת ארבע עשרה. זה קורה פעם- פעמיים בשנה, נמשך בין שבוע לשלושה חודשים, ואז הדופמינים שוככים ואני שבה לחיי הסוערים תוך אקרובטיקה נדירה של כפיות עם עצמי (כרית אחת לי, אחת לאשה ואחת לבטן. נ"ק).
פעם, ממש מזמן, עוד בהיותי עובר אורבני קטן, שלא יודע מה ההבדל בין אלנבי ללילינבלום, התייחסתי לכל דייט כתסריט הרה גורל שבכוחו לקבוע את עתידי הרומנטי. היה זה ג' שניפץ את האשליה. הוא לא טרח לשלם, לא טרח להתקשר יום וגם לא יומיים או שלושה אחר כך, וציין בפני בפרוטרוט מה בדיוק ציפיותיו מהפגישה איתי, תוך עיוות פניו בשומעו את הטיעון המנצח שלי "אולי כשנצא פעם שנייה". את החותמת על אותו דייט גורלי שמה הסלקטורית של האברקסס, כשלא האמינה שאני בת עשרים וארבע. בצדק.
מאז, אני מתייחסת לכל יציאה שכזו, כהזדמנות להכיר מישהו, בן אדם. דייט הוא הזדמנות לשיחה מעניינת, ארוחה טובה, מסיבה מוצלחת ומקסימום, הכרתי עוד מישהו. לא נעים להודות, אבל כאלה של דייטים של 'במקרה' אף פעם לא מגיעים רחוק, לפחות אצלי. רק הכרויות של דרך-חבר- של, או החבר- של- האחות- של, כאלה, מוכיחים את עצמם כבסיס להכרות יותר עמוקה (mutual friends). המילה לא במקום, הלאה.
סוגיית התשלום
אגדה אורבנית לא מופרכת בכלל מספרת על בחורה צעירה ומצודדת (מצוננת?)שנהגה לצאת עם בחורים, להזמין את הוויסקי הכי יקר בתפריט, ולראות אותם מתפתלים שעה שהם מגישים את כרטיס האשראי (דוחֶה, סיפרתי לך?!). איום ונורא. בתור בחורה, יהיה זה הוגן לא להזמין שום דבר שלא היית מוכנה לשלם עליו בעצמך. גם אם הבחור מרוויח פי עשר ממך, את רוצה שוויון? תדרשי אותו לעצמך, ותקיימי. כשמגיע החשבון, תסתכלי עליו גם, תשלפי את הכרטיס, תציעי לשלם. אם זה דייט ראשון, תנהלו את השיח הבא "לא, תעזבי, עליי הפעם…" יאמר הבחור. "אתה בטוח?" תשאלי אותו במבט תמה. "כן, כן" יאמר ויניח את הכרטיס על המגש הקטן. את תחייכי ותגידי "פעם הבאה אני" ותתכווני לזה. בדייט השני, יקרה אותו הדבר, בדייט השלישי- תתחלקו, אין סיבה לרושש אותו.
ייזכר לטובה ש'. זה היה בפברואר שנה שעברה, עמדתי עם חברה ליד המאדאם, בחור גבוה ונאה יצא משם. המבטים הצטלבו. הוא חייך, אני חייכתי. הוא המשיך ללכת, הסתובב אליי. אני הסתובבתי גם, שאלה הייתה בפניו. הוא חזר על צעדיו, ביקש את המספר הטלפון שלי ונעלם בתוך אוטו אפור. בדייט הראשון שתינו המון, הוא שילם. בדייט השני, הוא שילם. אבל נתן לי לשלם על הגלידה ותירץ "אם את מתעקשת". זה היה חינני. ומאותו רגע, להתחלק היה הגיוני.
סוגיית הטרמפ
עוד לפני שהגעתם להתיישב איפשהו, אתם צריכים להגיע לשם בדרך כזו או אחרת. אני גרה ברמת גן. אני לא אצפה מבחור שגר במרכז ת"א לבוא לאסוף אותי. גם דרום ת"א זה לגיטימי, אני אגיע בכוחות עצמי. אין לבחור אוטו? מילא. אבל אם יש לו והוא גר מרחק סביר ממני, הצעה היא המינימום הנדרש. אם הוא גר רחוק, אני כנראה אגיע למסקנה בכוחות עצמי ואסרב לטרמפ בנימוס, הרי הסתדרתי יפה מאוד עד עכשיו גם בלי זה, אבל תציעו, זה לא עולה כסף.
ח"ח לע' החמוד, שהיה לו קטנוע 125 סמ"ק, ולמרות זאת הוא התעקש להגיע מצפון ת"א עד לביתי, כדי שחס וחלילה לא תדרוך רגלי על רצפת אוטובוס. זה היה נובמבר והיה קר, אבל רומנטי. בדייט החמישי שלנו, כמדומני, עשה הבחור תאונה בכביש היוצא מהרחוב שלי. לבחור שלום, לקטנוע גם. לזה קוראים "הקרבה". לא, אני לא רצינית (לשנייה האמנתי שכן, דמאט אני תמים).
להתנשק או לא להתנשק
כצאצאי דור ה- Y, אנחנו מצפים שהכל יקרה מהר, דייט- שניים, גג שלושה, ולמיטה. לא עבד טוב? כנראה שבצדק, לא הייתה שם תקשורת, בטח שלא הרגשתם בנוח. לפעמים זה מתאים, יש תקשורת, יש כימיה ודייט ראשון או לא, שניכם יודעים שזה יקרה אז למה לדחות את זה. אבל אם אין התרגשות באוויר או מינימום כימיה, אל תביאו את זה בכוח. אף אחד לא קבע שצריך להתנשק בסוף הדייט הראשון, כי אפילו בשביל נשיקה צריך לעיתים למוסס מבוכה, ובלי תקשורת, זה בלתי אפשרי. אז תרדו מזה, מה שצריך לקרות- קורה. אם עברו ארבעה דייטים ולא הייתה נשיקה? שמישהו ירים את הכפפה ויגיד שזה לא זה והיה נחמד ויאללה ביי.
סוגיית המגע היא כנראה הרגישה מכולן. תוותרו על האגו ועל הספקות, לא היה מגע בדייט הראשון או השני, זה לא מעיד על מידת המשיכה. זה מעיד על מידת הנוחות ותו לא. מה שנכון לגיל שש עשרה, נכון גם פה, אל תלחצו.
לסיכום,
אחרי שרצחתי את קארי ברדשאו וגנבתי לה את הטור, עדיין התעוררתי וגיליתי שאני חיה בגוש דן והשנה היא 2008 ובחורים שפותחים בשבילי את הדלת מביאים לי את הקריזה. יש סיכוי שלאחר כתיבת שורות אלה, יסתובבו בעולם כמה בחורים מפוחדים, כאילו הם מינימום נכנסו בטנגה לבריכת מי קרח, ויגידו לעצמם "אני עם בלוגרית לא יוצא" (את בלוגרית???). אז תנשמו עמוק ותישענו אחורה, בנות גם ככה מספרות הכל לחברות שלהן, אז פוסט הוא שיחת הטלפון של עידן התוכן (ישר לטגליין למעלה), כולל האקסהיביציוניזם וההתממשקות לפייסבוק.
מה ניב עושה בערב יום העצמאות?
-
-
- 3 אונליין (מתעדכן אחת לכמה דקות)
-
-
ביקרו לאחרונה