פעם ראשונה בשוק
הלכתי היום לשוק אחרי הרבה מאד זמן. היה לי מענג פשוט להיות ברחוב, אחרי שלא הייתי ברחוב הרבה זמן בגלל העבודה בתפוז.
הוידאו הזה מספר מה הרגשתי והוא חלק ראשון מהטיול שלי בשוק. החלק השני של הוידאו נמצא בוידאו בלוג החדש שלי, ה- ניב לוג, שזו ההזדמנות להציג אותו לראווה 
אתם מוזמנים להצטרף לשם, זה הולך להיות הבלוג המקיף שלי, של רשת הבלוגים שלי (מצאתי שיש לי שני בלוגים בישראבלוג, שני בלוגים בתפוז, שני בלוגים בוורדפרס, אחד בקפה, פליקר ופייסבוק). לאט לאט אני אאחד את הכתיבה שלי על אימון ועל חוויית משתמש יחד עם הוידאו לוג ואצור חזית אחידה יחסית של מי שאני מיוזר נטוורק למשהו אחר, עוד אין לי שם לתת לו.
הבלוג שלי: nivcalderon.com
שנה טובה
teenage mutant ninja turtles
מדהים מה שקולטים לגבי אותם דברים בדיוק, כשאתה קצת יותר מעשור אחרי. הייתי בת חמש וקצת כשאמא שלי הלבישה אותי לגן בחולצה של צבי הנינג'ה. אבל אמא, התבכיינתי, אני רציתי חולצה של ליאונרדו! את אמא שלי לא ממש עניינו הצבים ולכן כשהגעתי לגן באותו יום רצתי לטקס עם עצה עם אמיר, הזוגיות הכי יציבה שלי אי פעם, מהגנון עד גן חובה, שאמר שזה לא ממש משנה שיש על החולצה עוד צבים, כי מה שחשוב זה שכולם ביחד, אחרת הם לא מנצחים את שרדר. ושרדר, כולם יודעים, הוא רע, וצבי הנינג'ה הטובים, ויאללה לארגז חול.
גם כותבי סרט האנימציה החדש של צבי הנינג'ה חשבו שזה הכי חשוב- איחוד הרביעייה הירוקה!
ליאונרדו מנהיג הצבים, כמו שאומר השיר הידוע, נמצא ביער. שם, הוא חש את עצמו כנזיר בודהיסטי ועורך בחינה מדוקדקת של חייו למען ייעשה מנהיג טוב יותר לאחיו, כשיחזור אל הציביליזציה. דונאטלו, עונה לטלפונים במרכז תמיכת האינטרנט העצמאי שלו, "כן, זה דוני, תומך האינטרנט האישי שלך". מיכאלאנג'לו, מגשים את החלום ונכנס לשואו ביזנס. אומנם בקטן, כבדרן בימי הולדת לילדים, אבל גם זה משהו. ורפאל, הצב עם השם הכי קשוח, אומרים עליו שהוא ישן. אבל יש הבדל בין מה שאומרים למה שקורה בפועל, וכמו שאמר ליאונרדו "ביום הוא ישן, אבל מה הוא עושה בלילה, זאת השאלה…" אז בלילה, רף, שם חיבה, לובש חליפת אבירים כמו בימי הביניים ויוצא להגן על העיר.
מה שלא הבנתי אז, אני מבינה היום, וספלינטר, מאסטר ספילנטר בשבילכם, הוא לא פחות ולא יותר ממאסטר זן. לכן, אמירות כמו "הכוח הפנימי שלך ליאו, הוא שינחה אותך בדרכך" הן לא יוצאות דופן בסרט הזה. העלילה מתחילה בקריינות סטייל אופטימוס פריים, העולם נמצא בסכנה, יש אנשים רעים והם עומדים להשתלט על העולם (עכשיו תדמיינו מוזיקה דרמטית). בעקבות אירועים מסתוריים, התרחקו הצבים זה מזה. כעת, האיש הרע, תעשיין ההיי טק, ווינטרס, מתכוון להקים צבא מפלצות המאיים על האנושות, ואין מנוס, הנינג'ות חייבים לקחת את עצמם בידיים ולהתאחד.
בגילי המופלג, חמש עשרה שנה אחרי אותם ימי הגן העליזים, התקשיתי לעקוב אחרי העלילה, אבל איכשהו נדמה שבסרט הזה, זה לא העיקר. האנימציה מלהיבה, על גבול התלת מימד. הדמויות הנשיות אומנם נוטות להזכיר בובות בראץ בצורה מחשידה, עם עיניים גדולות ופרופרציות ילדותיות, אבל יש מקרים בהן הנטייה הזו לקריקטורה עושה רק טוב. כך, לגבי איל ההיי טק ווינטרס, בעל הלסת המרובעת והפנים המוארכות המשוות לו מראה גדוש טסטוסטרון. אפריל, שזכרתי כעיתונאית חוקרת, היא בסרט הזה יבואנית, למיטב הבנתי. אפריל, אותה ג'ינג'ית מהסדרה המצויירת, היא כעת בחורה מתחוכמת עם שיער מקלות ומותני צרעה, שחיה עם קייסי, בטלן עם יכולות לסייע בהצלת העולם.
הרעים בסרט הזה, המפלצות, באמת הפחידו אותי. וזה די מדהים, בהתחשב בעובדה שהן יציר אנימציה. הרגשתי קצת כאילו הן הילדים של הנוסע השמיני ומפלצות בע"מ. יש גם רעים המכונים פוט- קלאן, וכן, גם להם יש מסכות על הפנים ותלבושות גוסט.
הילדון בן השש שצפה עימי בסרט, מסר: "המפלצות היו מפחידות! אפריל ממש יפה, היא גם אמיצה. יו, מה זה פחדתי כשרפאל נלחם בליאו". כשנשאל על העלילה, ענה תשובות קונקרטיות מסוג "בטח, האיש הרע הוא משפחה של המפלצות שהן בעצם פסלים מפעם והם רוצים להרוג את רפאל, חבל, אני אוהב אותו". ככה יצא, שאת החורים בעלילה, שלא קלטתי, מילא עבורי הילדון בתשובות שכללו מפעם לפעם התפרצויות התלהבות נוסח "הם כל כך ירוקים, אני רוצה גם". אחרי הסרט, אגב, שמח מר ילדון לשמוע על מקור השמות של הצבים. "רנססססנס?!" שאל.
ניו יורק נראית בסרט הזה מדהים. לא שניו יורק יכולה להראות רע, אבל האנימציה הזו יוצרת תחושה אמיתית של גובה, בשעה שהמצלמה הדמיונית חולפת על פני גגות הבניינים. ובכלל, רק עכשיו אני מבינה שצבי הנינג'ה חיים בביבים, יחד עם מאסטר ספלינטר, שתסלחו לי, בלי גזענות, הוא עכברוש! צבים ועכברוש בביוב, דמויות שוליים של החברה? לא נכחיש. כשדוני מתיישב מול הטלוויזיה, הקריין מדווח על משבר משכנתאות. אותי זה הצחיק, את הילדון לא. גם העובדה שווינטרס יושב במגדל השן הניו יורקי שלו ואוסף אומנות, היה בה מן הביקורת. זה החלק המבוגר בסרט הזה, הביקורת הקטנה והמשועשעת על המציאות. כשסיימתי לצפות בסרט בפעם השנייה (לבד, נטולת קריאות "לטם, אפשר להתחפש לצב נינג'ה?") הלוותי את הדיסק לש', מכר חובב אנימציה בכלל וצבים ירוקים בפרט, בעיקר אם הן נינג'ות. גם הבחור הפליג בזכרונות ילדות אודות פורים ואמא ושאר טובין מעוטרי הדמויות שקיבל ליום הולדת שבע.
רק שלוש פעמים אכלו הצבים פיצה בסרט הזה, ובתור אחת שגדלה על הגירסה המצויירת, זה חסר לי. קוואבנגה? ספרתי חמש פעמים. קריאות התפעלות של ילד בן שש? מיליון.
מזמן לא נפגשנו,
אני אוהבת את העבודה שלי, שלא תחשבו לא נכון. אני עובדת כל יום משבע וחצי בבוקר עד השעה חמש, בערך. כשעוד רציתי להתעסק בעיתונות, ידעתי שמותר לי לשפוך את זעמי על המערכת, שזה תפקידי ככלב השמירה של "הסיסטם", כאספקלריה הכותבת של התנהלות שיש לבחון מחדש. אבל עכשיו, קחו כמה רגעים כדי שאספר לכם במה אני עובדת. לא משנה באיזו חברה מדובר, אני לויאלית ומעבר לזה, אני רואה את עצמי שם עד ש…אבל כיוון שחייבים להתחיל איפשהו, אני סוג של נציגה במחלקת שירות לקוחות. מה זה סוג? אני עובדת על סוגים מסוימים של תוכנות מחשב ומתעסקת בתחום מסוים שקשור לשירותים שמציעה החברה. מעומעם? יופי. זה לא רלוונטי מה אני עושה בפועל, לצורך העניין, מה שרלוונטי הוא ההרגשה שלי. כל יום, אני מבצעת את אותן פעולות מחשב, בשינויים קלים. זה מנוון משהו אבל יחד עם זה, ההיבטים האחרים של סוג העבודה שלי גם מאוד מהנים בעיניי. כנציגת שירות טלפוני בחברה גדולה אני נתקלת בכל מיני סוגים של אנשים, והצרכן הישראלי שייבדה לחיים ארוכים, קולקטיב שבזכותו אני משלמת חשבונות, שוכח לפעמים שמהעבר השני של השפופרת יושבת מישהי שיכולה הייתה להיות הבת שלו, או החברה שלו או אפילו מישהי שיכולת להתחיל איתה אם היית רואה אותה ברחוב. לכן, זה לא רלוונטי לכנות את אמא שלי בשמות, מה שהמנהל שלי יציע לך זה בדיוק מה שאני יכולה להציע לך, ולא, אני לא יכולה לתת לך כל מה שאתה רוצה כי אתה לקוח של החברה מזה ככה וככה זמן. אז בואו נסגור את זה עכשיו.
יש את האנשים שמתקשרים ואומרים לי "חמודהל'ה, את חייבת לעזור לי, אני לקוח זהב שלכם, יש לי ככה וככה וככה". אז זהו, שלקוחות זהב הם לא. לקוח זהב זה סיווג שצריך לעבוד קצת יותר קשה בשבילו, מאשר להיות משתמש נאמן של שירותי ומוצרי חברה. לכן, למרות שאתה אדם מיוחד, עמוק ובעל עולם פנימי, זה לא יכול להוות אספקט בשום שלב של ההידברות. כולם מיוחדים. מה שאני כן יכולה זה לראות איך אני באה לקראתך ואיך אנחנו נפגשים באמצע. יש את אלו שמתקשרים כדי לפרוק. את אלו דווקא אני אוהבת, זה מזכיר לי שרציתי ללמוד פסיכולוגיה. "את שומעת נשמה, בעלי נפרד ממני ואנחנו בתהליכים נו, תהליכי גירושים, ואין מה לעשות, את חייבת לעזור לי, כי אני לא יכולה לשלם סכום כזה". ברוב המקרים, מדובר בסכום פעוט, אבל שוב, זה לא רלוונטי לצרכן הישראלי, שכמו ישראלי טוב, חושב שהכל מגיע לו. עם הלקוחות הפורקים, אפשר לנהל שיחה קלילה, להביע הזדהות, לחייך מעבר לטלפון ולומר "כן, הם כולם אותו דבר, אה?"
יש אנשים שמתעצבנים על דברים אלמנטריים. כמו התעקשות על זיהוי, כמו זה שאני לא שומעת אותם טוב כי הם בנהיגה, או העובדה הפשוטה שאני לא דוברת רוסית. אומנם אני מרגישה חלק מארגון, אבל כשלקוח אומר לי "אני משלם לך ככה וככה" זה מעצבן אותי. אני יודעת שאני מייצגת עבורו את החברה, אבל החשיבה הקלוקלת שכולם באים להרע לו מעצם היותו לקוח, היא מוטעית מיסודה, וחוץ מזה, אתם לא משלם לי, אתה משלם לחברה, ואתה לא משלם על כלום, אתה משלם על שירותים שאתה מקבל. בזה סגרנו את העניין. אני אוהבת לעבוד עם לקוחות עסקיים, יש יותר עבודה והלקוחות, איך לומר, מסוג אחר. ופחות עם פרטיים, אני מרגישה שזה קטן עליי. אני אוהבת לסיים טיפול ממושך בלקוח ולדעת שהוא יצא מרוצה, זה באמת ובתמים מעניק לי סיפוק בסוף היום. אני אוהבת מכתבי תודה, הם עושים לי 'היי' קטן וגורמים לי להרגיש שיש לתפקיד שאני עושה איזושהי השפעה. ברור לי שלתפקיד יש חשיבות כמו שלכל תפקיד יש חשיבות, כי אין תפקידים קטנים- יש אנשים קטנים, אני באמת מאמינה בזה. אבל יש דבר כזה, פוטנציאל.
בכל ארגון גדול יש את האנשים שעושים את התפקידים הכביכול קטנים יותר, הנמוכים, ומישהו חייב לעשות את זה. אני גם לא מבקרת בשום צורה אנשים שנמצאים באותה משרה, דומה לשלי, כמה שנים. להפך, אני מעריכה אותם על היציבות וההתמקצעות. אבל אני מרגישה, בגלל האופי שלי ככל הנראה, ולא משום סיבה אחרת, שאני יכולה לתרום יותר. אומנם בצבא לא שרתתי, אבל גם כשחשבתי על תפקידים בהם ארצה לשרת, לפני הליך הגיוס, ידעתי מה הכיוון הכללי ואני יכולה לספר לכם, שזה לא כלל פקידות בשום צורה. העבודה שאני עושה היא פקידותית בכל מיני רמות. זה טוב ויפה, כי יש אנשים שמרגישים שזה תפור עליהם. אני מרגישה, שאומנם אני לומדת שם הרבה; על התנהלות מול אנשים ומול לקוחות בפרט, על התנהלות בחברה גדולה ואפילו על תרבות ארגונית, אבל כל יום, כשאני יושבת בהפסקת אוכל שלי ליד הקפיטריה ורואה את האנשים שיוצאים מבנייני ההנהלה AKA אנשים שעושים תפקידים מעניינים יותר משלי, ליבי נחמץ. הייתי צריכה לפרוק את זה, תודה שהייתם כאן לקרוא, אני הייתי לטם וזה היה "120 שניות על הצרכן הישראלי, על חברות גדולות ועליי". בקרוב, ליתר דיוק, עוד חודש וחצי, אני אעשה את "הפורום" של לנדמרק. למי שלא יודע מה זה אני יכולה לספר שזו חוויה מעצימה שכוללת שלושה ימים של סדנאות וקוראת למשתתפים לבחון מחדש את חייהם. אני אביא משם את רשמיי. אגב, אני מספרת לכם את זה כי אני מתרגשת מהרעיון וכי למען האמת, חיכיתי לעשות את זה כבר הרבה זמן.Stay tuned
וְלוֹג ראש השנה
מצאתי את עצמי פותח וְלוג (vlog) שזה כמו בלוג, רק לא בכתיבה אלא בוידאו.
צילמתי את הפוסטים הראשונים שלי באוטו אתמול, ערב ראש השנה.
אני זוכר שכשפתחתי את יוזר 2.0 כתבתי על זה שהרמה הבאה של הממשקיות ברשת תהיה וידאו בלוגים. כמובן שהיה אז כבר יוטיוב, וכבר היה הבלוגTV של תפוז, אבל אני לא זוכר שראיתי או שמעתי על אנשים שעשו ולוגינג, בטח לא בעברית. אומרים ש-2008 הולכת להיות שנת הוידאו.
אז הנה, ולוגינג, הנה, שנת הוידאו.
אני מעריך שאת הפוסטים שלי אני לא אביא הנה אלא אשים אותם במקום אחר, כנראה בדומיין שלי: nivcalderon.com
יצאו לי כמה פוסטים אתמול בלילה, הם קצרצרים באמת ומתאים להכנס בפוסט אחד כאן
הוידאו הראשון הוא תחילת הערב, הוידאו האחרון הוא סופו. שווה לראות את כולם.
תהנו, שנה טובה חג שמח.
Fרגי.לי.שס
שלא בטובתי נקלעתי לאפטר פארטי של הבלק אייד פיז אחרי שההומי שלי חגי התקשר אלי כולו זיעה ואמר לי ניב (אמרתי לו: מה?), אתה חייב לבוא לאפטר פארטי של ג'ף פולבר וזה, הבלק אייד פיז יהיו…
אמרתי "טוב נו, נלך", הרכבתי את המצלמה על הכתף ולקחתי את הכרכרה של אמא לעיר הבירה.
נורא שמחתי לחכות שם בכניסה ולראות אנשים שאני מכיר (בנונשלנטיות קראתי להם חברים- שזה קונספט חדש אצלי, לקרוא להרבה אנשים חברים), כולם שם "חברים" של ג'ף פולבר בפייסבוק (אני חבר, אבל לא באמת עדיין. כל השאר לעומת זאת חברים שלו על באמת!!!1), אז יצאה לי קריאה (כזו שאם זה היה בלוג זה היה עם מחיקה: כל מי שבפייסבוק שירים יד). היה מגניב, בחורות הרגישו שהן און דה בלוק.
הנה דוגמה לבחורות שמרגישות און דה בלוק:
מה שהיה ספק מצחיק ספק עצוב היו הילדים שהתלבשו כאילו הם שחקני פוטבול עם כובעי בייסבול ושעונים ענקיים ושרשראות זהב מפגרות כאילו הם לא פחות מהניגרים מהבלוק (ההוא של ג'יי לו). מה שהיה עוד יותר מביך, זה שהיה שם איזה ילדון בן 18, נייטיב אמריקן (סתם מולאטי, שלא תחשבו אותו אינדיאני בטעות) שדיבר לפרגי כאילו היא איזה אגדת פורנו (יש שיאמרו שהיא כן) ובעודו מראפרפ לה בקולו הזמירי כמה היא Fine וכמה הגוף שלה del.icio.us וכמה הוא היה רוצה שהיא תהיה שלו (הוא בטח דמיין שהוא קונה איזה S.U.V) חשבתי לעצמי שבטח נורא מביך לה שמתייחסים אליה ככה למרות כל ההופעה שלה רק מגבירה את ההתייחסות אליה ככזו. בואו תראו את הצ'ונג הקטן מפגין את גודל הז– שלו:
אבל היה כיף. היה כיף כי אהבתי את האנשים שם ואהבתי להכיר חדשים, ועשיתי את הדבר ששם אותי ב- zone כל פעם מחדש ועושה לי טוב… לצלם. אחרי המסיבה אמרו לי שגם נראיתי ב- זון ושכולם הסתכלו עלי (לא ראיתי, אין לי מושג). כשאני מצלם אני לא ממש רואה אף אחד ואף מבטים אלא אם כן לוקחים את תשומת ליבי בכח.
אני רואה רק צורות, משחקים של צבע וקומפוזיציות. זה לוקח את כולי. אושר צרוף.
אם אתם חובבי ארסטד דיוולופמנט, אז גם הם היו:
ולבסוף, מבטיח שמעכשיו הוידאוז שלי יהיו ברמה קצת יותר גבוהה, מסתבר שהפלאפון שלי יכול להתכוונן לרמה יותר גבוהה, אבל בינתיים בואו תראו קצת את פרגילישס:
חג שמח, שנה טובה, אל תסבלו עם המשפחה שלכם יותר מדי. תזכרו- זה רק אוכל.
be good!
נשבר לי הזית
כדי ליהנות מההפסד של ישראל מול אִינְגְלנד הכנתי פיצה. לטם שאלה אותי איך הוצאתי את הגרעינים מכל הזיתים והאם הכנסתי אותם לפה תוך כדי? (א.ק.א אפקט אמא ציפור).
החלטתי לעשות מזה מדריך.
לטם צילמה.
-
-
- 4 אונליין (מתעדכן אחת לכמה דקות)
-
-
ביקרו לאחרונה